החברים האלה שיש לי. אלה שתמיד שם לצדי. אלה שגדלתי איתם,
צחקתי איתם, בכיתי איתם והם, הם כל מה שיש לי.
הם אלה שנתקעתי איתם בפקק הכי ארוך בכניסה לקיסריה בדרך לעוד
הופעה של שלמה ארצי.
הם אלה שנתקעתי איתם באיזה צומת שעד היום אין לי מושג מה שמה
כי רצינו להיות "גדולים" ולתפוס טרמפים חזרה מטיול בצפון כדי
לא לשלם על אוטובוס. הם גם אלה שכשהגענו אחרי כל היום בטרמפ
האחרון לצומת גהה עלו איתי על 66 ואח"כ עוד ישבנו לראות סרט
ביחד.
הם אלה שעודדו כשהחבר שלי נפרד ממני וכבר באו כדי לעודד בפרידה
הבאה.
הם אלה שכשהיינו ילדים שיחקתי איתם כדור סל וכשבגרנו כעסתי
עליהם ששיחקו במקום לצאת.
הם אלה שקפאתי איתם מקור בעל האש בפארק רעננה ואלה שזרקו ספה
שלמה נטושה שמצאנו בתל חדיד כדי להדליק בה מדורה שייחם לנו.
הם אלה שליוו אותי כ-ו-ל-ם לשדה תעופה לטיול הגדול, כתבו בלי
הפסקה, הכינו מצגות מחממות לקראת שובי ארצה ונפגשו אצלי בשישי
שלאחר מכן ונשארו עד השעות הקטנות של הלילה.
הוא זה שישב אצלי לעודד ולראות סרט כל הלילה למרות שעמד לפני
שבוע טרור בצבא.
היא זאת שתמיד אפשר לדבר איתה על הכל והיא תמיד תנסה להבין.
הוא זה שבמשך 3 או 4 שנים שולח הודעת S.M.S. כל מוצ"ש ב-7 דקות
לשתיים להזכיר שהללויה ושבוע טוב.
הם אלה שהייתי איתם בהופעת איחוד הראשונה של משינה.
הם אלה שהייתי איתם בעוד הופעה של משינה.
הוא זה שמכיר לי תמיד את "הצעקה האחרונה" של המוזיקה הישראלית
והלועזית.
הוא זה שאני סומכת עליו כשהוא נוהג, שהוא יחזיר אותי הביתה
בשלום.
הוא זה שאני מתחרפנת איתו במסיבות ישראליות.
הם אלה שהתפרעתי איתם לצלילי מוזיקה כי צריך להתפרק אחרי בוקר
בבית קברות.
הוא זה שחיבק אותי לראשונה בהלוויה של החבר הכי טוב שלנו ולא
נתן לי ליפול.
הוא זה שאני מתקשרת אליו בכל שעות היממה כדי לשאול שאלות וכדי
שיעזור לי עם המחשב והוא תמיד יודע את התשובה.
הוא זה שתמיד מנדב את הבית כדי שכל החברים יראו ביחד את
"מכבי".
הם אלה שהתבגרתי איתם, שהיו איתי בכשלונות שלי ובהצלחות שלי,
הם החברים שלי.
תודה לכם.