חרכי האור המדגדגים את הקירות
מספרים שקיעה;
עושים אורך צורתם כמיתרים
הפורטים בשקט על אורך קומתם של הימים.

עשבים שוטים, זיכרונות דקים,
של חוסר הקושי והיופי הפשוט
בימים לא ידעתי כמעט דבר מלבד
קיום, בו צנומות ורזות השעות.

והאפק הבוכה הופך לחושך
המנגינה תמה, המיתרים נקרעים,
הדקות דקות.
המופע תם.

איש מעולם לא הסביר לי פניו של הד געגוע,
וכעת, כשהזמן כיווץ עצמו עד טישטוש,
עוד לוחשים העשבים פרא
כי ארבע קירות אף הם סוג של ניכור.

אני מתווה דרכי בעולם של צלילים
דהויים יותר
מהזמן.

נרעדתי.