[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני לירן
/
שאלות לאלוהים

"וכולם שווים בעין האקדח ובשפתי הנשיקה" (ברזילרה של האנשים)

לחץ מופעל על תקרת שרירי המצח שלי
עודף מחשבות מצטבר לכדי עיסה קצת בודדה
אולי זה מה שקוראים לו תאים אפורים
אולי סתם דימוי
אולי אני פשוט צריכה לקחת אקמול
ולהכניס כימיקלים אל תוך הגוף הכל כך טבעי שלי?
טבעי. נורמלי.
על פי מה נקבע את אמת המידה?
תמיד חשבתי שאסור לשפוט ממבט ראשון
ותמיד וידאתי שישפטו אותי ממבט ראשון
צמידים, שער, בגדים, שרוואל, איפור, ידיים, ציורים, קשקושים,
נעליים, תכשיטים, העיקר שיגידו הנה אני - מגניבה הולכת ברחוב
עכשיו.
אז מה שוות הסטיגמות שלנו בסופו של יום, הא?
ראסטות, הנה דוגמה לקוד חברתי.
יש לזה קהל שלם, אתם בכלל לא מתארים לעצמכם. הבנים אוהבים בנות
כאלה והבנות אוהבות בנים כאלה - אוכלוסיית השאנטי, ברוכים
הבאים. עכשיו נשב ונאתר מתחזים.
מה זה שווה בעצם? תסבירו לי.
ואיך נקבע מיהו המתחזה?
ומי שמנו לשופט? לשופטת?
החברה, כולם, סוציולוגיה... מושגים מופרכים.
אנחנו בסה"כ אנשים.
לכולנו אלוהים אחד - קוראים לו כוח עליון.
נוצרים, בודהיסטים, יהודים, יוונים קדמונים - כולם אוהבים
אותו, כי הוא פותר לנו את הקיום.
יש כבר כמה אמיצים, שמודים באמת המרה, שאנחנו לבד כאן למטה. הם
לא רבים, אבל בניגוד לכל המאמינים - יש להם מכנה משותף.
זה לא קצת מצחיק אתכם? שאנחנו יכולים להיאחז אחד בשני, להשתתף
אחד עם השני - רק במה שאין לנו?
כולנו מאמינים בכוח עליון, רובנו אפילו באותו האל. אנחנו רבים
על שטויות.
כולנו בני אדם. זה נדוש אבל נכון. למען הסר ספק, אני לא
שמאלנית.
גם לא ימנית.
אני לא יודעת מה אני. כי אני מאמינה שכולנו שווים.
כולם בסוף גומרים באדמה, נאכלים על ידי תולעים - בדיוק כמו
שהמלט אומר.
אז למה בכל זאת כל כך חשוב לנו להטביע חותם?
הזמן שלנו כל כך קצר פה, אתם מבינים? כל כך קצר.
ככל שעובר יותר זמן, אתה מבין עד כמה בעצם כל החיים שלך כאילו
קרו אתמול. ככל שאתה לומד יותר אתה מבין עד כמה אתה יודע
פחות.
אני חושבת שג'ה מהתל בנו, אתם מבינים?
הוא נותן לנו חיים, נותן לנו להתרגל אליהם ואז לוקח - באופן
אירוני רק אז אנחנו מבינים מה הם היו שווים.
אז אם לכולנו חיים כל כך קצרים, אם כולנו באנו מעפר ולעפר נשוב
(בתוך ארון או בלי, כולנו נגמור בחלקיקים), אם כולנו בשר ודם,
אם לכולנו לב פועם, ומוח, רגשות... אם כולנו כל כך דומים -
עשויים מאותו חומר, נהנים מאותם דברים; הבסיסיים ביותר - אוכל,
סקס, שינה. איך אנחנו כל כך שונים?
אם כולנו רק רוצים שלווה, אם כולם רוצים שלום - איך זה שאנחנו
לא מסתדרים?
אם כל אחד מאתנו הכיר פעם פריק, פקצה, שאנטי בנטי, ערסית, פרח,
צפונבונית, הומו... אם כל אחד מאתנו הכיר אחד כזה שהיה "דווקא
בסדר", אז למה אנחנו עדיין לא מסתדרים?
ואתם יודעים מה עוד יותר אירוני?
אני.
כל כך אוהבת אנשים עם ראסטות, אנשים משוחררים, אנשים שחיים את
הרגע, שאוהבים את החיים, שמוצצים אותם בהנאה, אנשים שמחייכים,
אנשים טבעיים, אנשים מעניינים... אנשים שהפכו בשבילי מודל
לחיקוי.
כל כך אוהבת... סטיגמה.
כי זה מה שזה למעשה, הפטיש לראסטות?
בסה"כ סמל.
אני רוצה שיאהבו אותי ככה סתם, בלי פוזה, בגלל מה שאני - ועצם
השאיפה הזאת מחברת אותי לסטיגמה של הראסטפרי.
אז יש פה סתירה, לא?
תראו, ראסטפרים, שאנטים... עשינו הפוך על הפוך.
עשינו סטיגמה לאנשים שמחפשים חופש - איך חופש עובד עם
סטיגמות?
אני רוצה להאמין שאני מסוגלת להסתכל על אנשים בלי העטיפה
החיצונית, להתסכל רק על האישונים ולקלוט נצנוצים של נשמה, אני
מאוד רוצה להאמין אבל אפילו אני לא מספיק תמימה בשביל לעבוד על
עצמי בזה.
אז בינתיים אמשיך לחפש את החופש. אם יותר קל לעשות את זה
בתחפושת של שאנטי, let it be.
אני עוד אצליח לראות לאנשים את הנשמה, עוד אצליח להרגיש יום
אחד שאני חלק ממשהו גדול, מפאזל מורכב למדי שאנחנו אוהבים
לקרוא לו האוכלוסייה האנושית.
שמפקח עליו (או לא) כוח עליון, שחלקנו קוראים לו ג'ה ורובנו
קוראים לו אלוהים.
כל הדרכים מובילות לרומא, ככה אומרים, לא?
אז איך זה שלכולנו אותה מטרה - להיות מאושרים - ובאינסוף
דרכינו, אנחנו לא מצליחים?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היום הכי מקורי
זה להיות נדוש.

אודיסאוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/8/07 10:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני לירן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה