"דיוויד!" צרח קולה של אמו אל תוך אוזנו של בנה שהרחיק ממנה את
הפלאפון כאילו היה פצצה קטנה.
"איי, מאם, מאם", קרא דיוויד כשהשתררה הפוגה קלה, "האוזן שלי
לא בנויה לקלוט כאלו דציבלים..."
"אם כך, האוזן שלך תצטרך להתרגל לדציבלים האלו במהירות!" צעק
שוב קולה של אמו.
"מאם, פליז", התחנן דיוויד כששוב היה צריך להרחיק את המכשיר,
החי כמעט, מאוזנו, "לפחות תגידי לי במה פשעתי..."
"במה פשעת?!" נראה שלווליום של אמו אין גבולות, "יממה שלמה אני
מחכה לטלפון קטן מהבן יקיר לי שלי - וכשזו לא טורחת להגיע הוא
עוד מעז לשאול במה פשע..."
"אבל, מאם, היה לי מסע כומתה אתמול וכשחזרתי-"
"וכשחזרת לא יכולת להציץ בפלאפון ולראות מיליון שיחות שלא נענו
ולהרים צלצול קטן?!" שיסעה אותו אמו בזעם.
דיוויד נאנח. לדבר עם אמו כשהיא במצב רוח קרבי כזה - זו מלחמה
אבודה מראש. דיוויד ניסה לפחות להיכנע בכבוד. "אוקיי. סורי,
מאם", נקט בטקטיקה הנושנה שלו שמעולם עוד לא הכזיבה, "את
צודקת. הייתי צריך להתקשר. סולחת?"
"נו, בטח שאני סולחת, טיפשון. יש לך מזל שאני אמא שלך..."
"באמת מזל..." מלמל דיוויד והוסיף בקול, "רילי, מאם, מה הייתי
עושה בלעדייך?" אנפף בקולו.
"אני מאמינה שהיית מסתדר", אמרה אנה בקולה המעשי, "ואל תנסה
לקנות אותי בהתחנפויות שלך, דיוויד".
דיוויד פרץ בצחוק, "מה נשמע, מאם?" הוא חש שסוף סוף הוסר
המתח.
"טוב שנזכרת לשאול!"
"את מכירה את האמרה, מאם: עדיף מאוחר מאשר אף פעם..."
"דיוויד", התרגשות כלשהי נמהלה בנימת קולה של אמו.
"יס, מאם?" דיוויד נותר שאנן במכוון.
"דיוויד, אני מאורסת!" הכריזה הכרזה שהותירה את דיוויד המום
במקצת.
"לא אני הייתי אמור לבשר לך את זה מתישהו?" שאל כששב אליו
קולו.
"אוי, אל תהיה כזה עוקצני... אני באמת מאורסת!"
"וואו!" כעת הרשה לעצמו דיוויד לחשוף את התרגשותו, "מזל טוב,
מאם! עם מי?"
"עם אותו איש עסקים שסיפרתי לך עליו."
"הבריטי?"
"אהה... הוא לקח אותי שלשום למסעדה במנהטן עילית וביקש את ידי
- היית מאמין?!"
"והסכמת?" שאל דיוויד שאלה מטופשת.
"נו, בוודאי! אחרת למי הייתי מאורסת? לעצמי?!"
"מדהים, מאם, אני מאחל לך את כל הטוב שבוורלד!"
"זה נשמע מוזר שבן מאחל את זה לאמא שלו..."
"בנתונים שלנו, מאם, הכול יכול להיות..."
"אתה חייב לחזור הביתה, דיוויד! חייב! דבר עם המפקד שלך על
שלושה חודשי חופשה! אני רוצה שתכירו אחד את השני! הוא מגיע
בעוד שבועיים וחצי..."
"שלושה חודשים, מאם?!" נשנק קולו של דיוויד, "את רוצה שלנד
ימלוק לי את הצוואר?!"
"אני בטוחה שהוא לא עד כדי כך רשע. תחשוב איך זה ייראה
בטוקסידו... חוץ מזה, כבר מזמן לא יצאת לחופשה הגונה - מלבד
יום או יומיים. אני בטוחה שהוא יתחשב..."
רב סרן לנד נראה כשוקל בדעתו. דיוויד, שעמד מולו בעמידת דום
יציבה, נשך את שפתיו במתח.
"אוקיי, סרן מילר", שחרר לבסוף לנד את הסכמתו, "אני מאשר לך
חופשה לשלושת החודשים הבאים שביקשת בהתחשב בכך שאתה בן יחיד
ושכמעט שנתיים לא יצאת לחופשה הגונה".
דיוויד התאפק בקושי שלא לצאת במחול צוהל לנגד עיניו הקפדניות
של מפקדו ורק פלט בקול צייתני, "טנקס, סר".
"מובן שלא תיעדר מחר", הוסיף לנד לפני ששחרר את פיקודו.
"אתה נראה עליז במיוחד, מילר", העיר דילן כשהתיישב לידו דיוויד
בחדר האוכל גדול הממדים וחיוך בלתי רצוני שפוך על פניו.
"סמנטה בטח ביקשה את ידו... הה, דיוויד?" ג'פרי, הלץ חסר
התקנה, קרץ אליו בקונדסות.
"לא, קיבלתי חופשה לשלושת החודשים הבאים..."
פיו של פל נפער לרווחה. "מי אישר לך? לנד?!"
"כן."
"רגע..." קמט פל את מצחו, "אבל מחר ה-"
"כן, אני יודע. אני יוצא מיד אחרי הטקס", השלים אותו דיוויד.
"הו, מילר..." תפס דילן את ידו של דיוויד המופתע, "דונט ליב
אס!"
"אל תדאג, מילר", חייך פל, "הוא יתגבר על זה", אמר בהנידו
בסלחנות לעברו של דילן ששרבב כעת את שפתו התחתונה כלפי מטה
במבע אומלל.
"הו, אני בטוח", קרא דיוויד מבודר.
"פל", הניח ג'פרי יד על כתפו, "אתה עוד לא למדת שעל המצפון של
דיוויד אי אפשר לנגן? פשוט, משום שאין לו כזה..."
"נחמד מצידך להגיד זאת, ג'ף..." אמר דיוויד.
"יו וולקם..." החווה ג'פרי בנדיבות, "רק תזכור שאתה תמיד נמבר
וואן בשבילי!"
"הוק, אתה לא קשור", כיווץ פל את גבותיו.
"כן, שמתי לב שחסרים לי כמה חלקים..." אמר ג'פרי ובחן בעיון את
איבריו.
"עזוב, פל", אמר דילן והתמתח בשעמום, "לא תצליח להוציא מהוק
מילה אחת רצינית גם אם תתחנן אליו יום ולילה..."
"במיוחד אם תתחנן אליו יום ולילה", הדגיש דיוויד.
"עוד לא אמרת לנו", פנה אליו דילן, "בשביל מה אתה יוצא לחופשה
כזו ארוכה?"
"אמרתי לך כבר", אמר ג'פרי בקוצר רוח, "סמנטה בטח ביקשה את
ידו-"
"איך?!" קטע אותו דילן.
"אני יודע... בטח באיי.סי..."
"כן..." צחקק פל, "היא שלחה לו טבעת וירטואלית..."
"אולי מספיק עם הרעיון המטופש הזה?!" אמר דיוויד אף שנראה גם
הוא די משועשע.
"אז ספר כבר למה אתה יוצא, מתחן שכמוך!" בעט בו פל מתחת לשולחן
הרחב.
"אני רוצה - אבל אתם לא נותנים לי!" התגונן דיוויד ונעץ מבט רב
משמעות בג'פרי שהעמיד פני תמים.
"נו..." הפנו אליו שלושתם את מבטם.
"אימא שלי מתחתנת."
"היא - מה?!" נחנק ג'פרי והחל לפלוט שיעולים קולניים בניסיון
להוציא את גרגר האורז שבחר להשתכן לו, למרבה נוחיותו, בין הקנה
לוושט...
"אוי, מילר", סנט בו דילן וחבט בחוזקה בגבו של ג'פרי, "אתה
רואה מה קורה כשמשקרים..."
"מה? לא, אני לא משקר!" מחה דיוויד, "זו האמת! אימא שלי החליטה
להתחתן..."
"הו... דיוויד!" הסתערה עליו אמו בחיבוק אוהב.
"אאוצ'... מאם", פלט דיוויד בקושי, "הריאות שלי הן לא גומי, את
יודעת..."
היא הניחה לו לבסוף והוא שאף לקרבו את ניחוח הבית המוכר. ריח
לבנדר מתקתק, האהוב כל כך על אמו. הוא הניח את תיקו בכניסה
ונכנס היישר לחדר המגורים המרשים, מתפרש בנוחות על כורסתו
הוותיקה, שוקע בה באנחת עונג.
"איטס' גוד טו בי הום..." אמר כשנכנסה אמו והתיישבה מולו. "אני
שמחה לשמוע את זה", חייכה אנה. היא העבירה את ידה על ספת העור
החלקה שעליה ישבה. "דיוויד..."
"אממ..." המהם דיוויד בעיניים עצומות.
"למה שלא תלך לישון במיטה ואני אעיר אותך בערב לארוחה?"
דיוויד פקח עין אחת. "את מנסה לגרש אותי מכאן, מאם?"
"אל תהיה שוטה, מובן שלא!" קמה אנה מהספה, "קדימה, אתה הולך
למיטה ואני הולכת למטבח..."
"יופי של בילוי", העיר דיוויד כשקם בקושי מהכורסה הטובענית.
"גוד נייט, דיוויד."
דיוויד גיחך. "גם לך..."
הטלפון צלצל. הצלצול הפריע לו לישון. הוא סב במיטתו כדי לנתקו
אבל הצלצול פסק במפתיע. הוא לא שם לב ושלח יד.
"הלו?" לחש בקול צרוד משינה. לא נשמעה תגובה כלשהי מהעבר השני,
רק שני קולות משוחחים. הוא זיהה מתוך טשטוש את קולה של אמו
שאמר, "כן, הוא ישן עכשיו. מסכן שלי, חזר מותש..."
קול גברי זר ענה לה במבטא בריטי עמוק. "דיברת אתו כבר?"
"הם מדברים עליי?" רחשה השאלה במוחו המעורפל של דיוויד בעודו
ממשיך להאזין, ראשו מוטל ברפיון על הכרית.
"לא", השיב קולה של אמו, שברירי משהו, "אני די מודאגת
לגביו..."
"מודאגת?" תמיהה קלה נשמעה בקולו של האיש, "מדוע?"
"טוב..." השתהתה אמו, "הוא נעשה חולמני פתאום, בוהה בהקיץ...
זה לא דיוויד הנמרץ שלי..."
"תיאבון יש לו, לבחור?"
"הוא עדיין לא אכל מאז שחזר. הובלתי אותו ישר למיטה..."
האיש המהם לעצמו ואז אמר, "זה חלק מהסימפטומים, אנה..."
"סימפטומים של מה?"
"הוא מאוהב, הבן שלך..."
"נו ברור - יש לו חברה!"
"אז זה העניין", סיכם הקול הזר, "הניחי לו, אנה, זה יעבור
מאליו..."
"אבל, מאת', חשבתי על-"
אבל דיוויד לא שמע על מה חשבה אמו כיוון שהוא טרק בחדות את
הטלפון. הוא היה כעת ערני למדי. הדברים ששמע עדיין הדהדו
במוחו.
הוא זרק מעליו את השמיכה העבה וקם מהמיטה בקפיצה זריזה.
"דיוויד, התעוררת!" קראה אמו בשמחה, הטלפון האלחוטי השחור אחוז
עדיין בין כתפה לאוזנה.
"היי, מאם", אמר דיוויד, מתעלם מנוכחות המכשיר השחור, "מריח
טוב. מה הכנת?"
"אוכל..." השיבה אמו וחזרה לשיחתה, "מאת', אני אתך. כן, הוא
התעורר עכשיו..." היא הציצה מזווית עינה בבנה שטעם בסתר מתפוחי
האדמה הצלויים. "ראיתי אותך, חצוף קטן!" לחשה לו אנה בקריצה.
דיוויד צחק ויצא מהמטבח.
"די! אני מלא!" גנח דיוויד ונשען לאחור.
אנה הביטה בשביעות רצון בצלחתו הריקה. "אני רואה שיש לך
תיאבון..."
דיוויד ידע על מה חושבת אמו. אבל הוא לא רצה להראות לה שהוא
יודע את זה. הוא רק אמר בקלילות. "אחרי האוכל של הצבא - יהיה
לי תיאבון לאכול גם דשא..."
אנה קמה ופינתה את צלחות החרס הגדולות.
"דיוויד, אני רוצה לדבר אתך..." אמרה כשחזרה.
דיוויד התיישר קמעה וצייץ בקול ילדותי. "הייתי ילד טוב היום,
מאם, באמת..."
"דיוויד", פלטה אמו בייאוש, "האם תתבגר פעם?"
"משתדל, מאם, באמת..."
אנה התיישבה בחזרה מול בנה בארשת פנים רצינית. דיוויד הביט בה
ונהיה רציני גם הוא אל מול מבעה. "קרה משהו, מאם?" שאל בקול
רך.
אנה הנידה בראשה. "המשהו הזה קרה מזמן. מאוד מזמן. אולי לפני
יותר מאלפי שנים..." קולה גווע לאטו.
"מיותר שאבקש הסבר?"
"ההסבר יבוא, דיוויד. פשוט תתאזר קצת בסבלנות - הכול יובן
לך..."
דיוויד השפיל את עיניו והשעין את סנטרו על פרק ידו הקמוצה. אמו
החלה לדבר בקול שקט, משתדלת לא לפגוש בעיניו. "הגבר שלו אני
עתידה להינשא קוראים מתיו. או בעצם, מתתיהו."
דיוויד הרים את עיניו ונעץ אותן בדמותה של אמו. השם היה יהודי
בבירור, וכמו לאמת את השערתו: "הוא יהודי".
דיוויד חש במבוכתה של אמו, אך פירשה לא נכון. "איט'ס אוקיי,
מאם. הזהות שלו כלל לא מפריעה לי - את הרי לימדת אותי בעצמך
שלא אמור להיות ואין כל הבדל בין נוצרים ליהודים".
"אבל כן יש הבדל בין נוצרים ליהודים", קטעה אותו אמו מעט בקוצר
רוח.
ודיוויד, בהבזק מחשבה, נזכר באיב. היא דיברה בדיוק כמו אמו.
וכמו אז, גם עכשיו הוא לא הבין את ההבדל הגדול.
"תמיד היה קיים ההבדל הזה, דיוויד", המשיכה אנה בלי להיות
מודעת לתוכן מחשבותיו של בנה. "היהודים מובדלים מהנוצרים",
חזרה על דבריה, "תמיד".
"אוי, מאם, הגזענות הזו ממש לא במקום. ההתבדלות הקיצונית הזאת
שייכת למאות הקודמות - לא לעידן המודרני של היום. היהודים
נראים כמונו, אוכלים כמונו, מתנהגים כמונו..." ושוב הוא נזכר
באיב. באצילותה המלכותית שכה הבדילה אותה אז משאר האנשים
שהקיפו אותם.
"אינך מבין, דיוויד", אמרה אמו ושמץ תחנונים נתגנבו לקולה.
"נכון, מאם, אני באמת לא מבין. את מדברת אליי בחידות ואחר כך
נאנחת שאני לא מבין.."
אנה נשכה את שפתיה כשאמרה, "ליהודים אסור להינשא לאדם שאינו בן
דתם".
"אבל מתיו... זאת אומרת, אתם לא מתחתנים?"
"אנחנו מתחתנים, דיוויד."
"אז, את לא מתכוונת ש..." ההבנה החלה להפציע במוחו של דיוויד.
ההקדמות הארוכות של אמו, החשש הגלוי שלה...
"לזה בדיוק אני מתכוונת", אמרה ובכך נתנה אישור סופי להשערתו,
"אנחנו יהודים, דיוויד. אני יהודייה. אתה יהודי..."
הבוקר האיר, רך וערפילי כיאה לבוקר נובמבר. השלג עדיין לא החל
לרדת, אבל חזקה עליו שיתחיל לכסות את העולם ביופיו הצחור לקראת
סוף השבוע.
דיוויד הביט באפאטיות בשמיים האפורים שנשקפו מבעד לחלון הרחב
בחדרו, שכוב על המיטה, ידיו מקופלות לו מתחת לראשו.
מוחו היה ריק מכל מחשבה. ולאחר הלילה הטרוף שעבר עליו - היה זה
הישג.
נקישה עדינה על הדלת וראשה הבלונדי של אמו הציץ בעד הסדק הצר.
"דיוויד?"
דיוויד הפנה אליה עיניים תכולות מבע.
"אתה רוצה לרדת לאכול?"
דיוויד לא ענה. הוא לא ידע בעצמו מה רצה. אנה הביטה רגע בבנה
ואחר סגרה את הדלת בלא אומר.
המחשבות המבולבלות כל כך שהטרידו אותו אמש שבו ופלשו למוחו.
"יהודי", הכתה המילה בראשו וגרמה לו לכאב פיזי ממש, "אני
יהודי..." הוא התהפך על בטנו וטמן את ראשו בכר הרך. "יהודי..."
דומה שהמילה הזו גמרה אומר לרדוף אותו...
"מה אתה מרגיש?" שאל דיוויד את עצמו. לא היה לו מענה. לפתע
הבליח במוחו רעיון.
כשפתחה אמו שנית את דלת חדרו, מגש עמוס בידה, מצאה את דיוויד
רכון על מכתבתו. דף שורות פרוש למולו ועיפרון ארוך מצוץ בין
שפתיו.
"דיוויד?"
"היי, מאם", אמר דיוויד בלי להביט לעברה, "תודה על האוכל."
"אני למטה אם תצטרך משהו..." פלטה אנה והשאירה את המגש המשופע
כל טוב על שידת העץ.
דיוויד קילף בהיסח הדעת את ציפוי הפלסטיק המבריק העוטף את
העיפרון, עיניו נעוצות בדף הריק בריכוז עמוק. הוא הרים לרגע את
מבטו. הרקיע החל להתבהר ועיניו של דיוויד, התכולות כשמיים,
אורו גם הן.
הוא החל כותב במרץ. מילים שהצטרפו למשפטים. חוד עפרונו לא נעצר
לרגע. דומה היה כאילו יש לעיפרון חיים משל עצמו והוא רץ על פני
הדף ככל העולה על רוחו.
לכמה שניות עצר דיוויד את כתיבתו הנמרצת, מצחו הגבוה קמוט
במחשבה. הוא הביט בדף המלא כמעט לכל אורכו בעיניים מהורהרות,
מרחפות אפילו, אנחה בלתי רצונית נפלטת מחזהו.
הוא הניד בראשו, התלבט לרגע ואחר כתב עוד שורה בודדה וחתם את
שמו.
"זהו", אמר במין הקלה.
הוא הרים את הדף שכבר לא היה חלק כל כך וקירבו לעיניו, וקרא
אותו מתחילתו.
"דיר איב,
אני לא יודע בדיוק איך להתחיל או איך לומר לך את זה. הכול
מבולבל, מעורפל. שום דבר לא מובן. מיליוני מחשבות לא ברורות
שרצות במוחי ללא הפוגה.
בדרך כלל כשאני רוצה משהו - אני משיג אותו. אבל כאן, אני אפילו
לא יודע מה אני רוצה.
אם היית מציצה אל תוך ראשי עכשיו - היית בוודאי רואה חצאי
מחשבות, הרהורים, רצונות, תחושות. הכול כל כך לא שלם... לא
מתחבר...
הבלבול הזה משפיע עליי בכל תחומי חיי. בדבר הכי חשוב לי, בצבא,
אני מתחיל להתרשל. ואסור שזה יקרה!
איב, אני כל כך מבולבל שאני חושב שאני משתגע! אם היית פה עכשיו
- אני יודע שהייתה לך בוודאי איזושהי עצה טובה לתת לי, כמו
תמיד. בדרכך, את מצליחה להציג את כולם באור אחר כל כך. פשוט כל
כך. טוב כל כך. כי זו פשוט את. בלי שום מסיכות. בלי שום
צביעות. זה את וזה מה שאת מייצגת.
בימים האחרונים התוודעתי מעט אל תוך עולמך. גיליתי שם מסורת
רבת שנים ועבר עתיר מאורעות מסעירים - אשר המשותף לכולם הייתה
הרדיפה חסרת ההיגיון אחרי אלו שנקראו "יהודים". גיליתי שם
גבורת נפש ועצמה שלא תשוער. גיליתי שם את היהודים. ואז הבנתי
את מניעייך. הבנתי את ההימנעות להמשך הקשר בינינו. אני גוי, את
יהודייה - הן לא תוכלי לנטוש מאחורי גבך עבר מפואר ועשיר למען
זה שרדף אותך לאורך כל המורשת...
איב שלי...
לא. ה"שלי" לא היה טעות דפוס. זה היה מכוון. מכוון אלייך. כך
אני מרגיש כלפייך, עדיין. למרות כל הזמן שחלף. באותה התוודעות
קצרה התוודעתי גם אל עברי. אל ההווה שלי ואל עתידי. אל המסורת
רבת השנים ואל העבר העתיר מאורעות מסעירים שגם אני נושא
מאחוריי - ממש כשלך. כן, איב. גם אני יהודי. דבר זה נודע לי רק
אמש - והו... כמה בלבול דבר זה יצר בי... נוסף על כל הבלבול
שבו הייתי שרוי בחודשים האחרונים, ועליי להודות שרובו נגרם
בעטייך..."
כאן פסק דיוויד לרגע מהקריאה. הוא שקע בזיכרונות השבוע שעבר.
פיטר סמית' התקבל ליחידה. זה הגיע לו...
דיוויד חשב עליו בלא מעט צביטת אשמה, אך גם גאווה.
זה היה חייל שהיה מוכן להקריב את עצמו בלי לחסוך אף מאמץ, נפשי
או פיזי. בהחלט. הוא היה ראוי להתקבל ליחידה הזו. ראוי בהחלט.
הוא השפיל את עיניו והמשיך לקרוא.
"איב, למרות כל הבלבול הרב שנוצר בי - איני מצטער לרגע על
התכתבותנו ועל פגישתנו. גם לולא אירועי הזמן האחרון - לא הייתי
מצטער.
אבל יש בפי רק עוד בקשה אחת...
May you give us one more chance...?
שלך(?)
דיוויד."
|
