הייתי רוצה בית. בית די גדול, מרווח, עם מספיק מקום לאישה
וילדים. בית שאין עליו משכנתא, באיזה קיבוץ או מושב יפה.
הייתי רוצה מכונית. לא
מכונית-סופר-יפה-הורסת-סביבה-200-כוחות-סוס, משהו ממוצע. שזז
ולא שותה דלק.
הייתי רוצה שיגמרו השקרים. למה? מה זה נותן? לא צריך לשקר
לאנשים שאנו אוהבים. זה מיותר ולא נחוץ. אז למה ממשיכים לעשות
את זה?
הייתי רוצה שקט. אבל שקט אמיתי. לא כל הזמן, לפחות חלק, לפחות
בלילה. שקט של סיני, שקט של ריחוק ורוגע אמיתי.
הייתי רוצה לראות עולם. להסתובב קצת, להכיר יותר, ללמוד שפות,
אנשים, תרבויות, נראה לי לגטימי, לא?
הייתי רוצה אישה וילדים. לא עכשיו, אבל בעתיד. לדעת שיש מישהי
שאיתה אני אחלוק את העולם שלי. לדעת שיש מין יצור שמימי וחמוד,
מלא בתמימות ואהבה, שבמרכז עולמו עומדים אני, ואימו.
הייתי רוצה להבין אנשים. לא כמו מחשב. לא לדעת הכל עליהם. אבל
המין האנושי הוא תעלומה גדולה מדי בשבילי.

ובית יש. לא קטן גם. ומכונית גם יש, סבירה בהחלט.והשקרים.הם לא
יפסיקו לעולם, אבל מרחוק אני כבר מזהה אותם. ושקט. שקט יחסי.
מבעד לנגינת המזגן בלילה אני מצליח לשמוע את השקט אורב לו
בחדרי.
והעולם, אוי העולם. עוד יבוא יום שאני אראה אותו, בינתיים הוא
יאלץ לחכות.
אישה וילדים, בבוא היום גם כן.
להבין אנשים נראה לי יותר משאלת לב מאשר מטרה ריאליסטית.
אז בעצם יש לי, בסופו של דבר, לא בגדול, אבל בקטן, בזמני, את
כל מה שאני רוצה.

אז למה אני תמיד רוצה עוד?