שוב מתפרקת כמו זקנה, שוב מרימה ידיים.
אותה המסכה, ללא אותן עיניים.
כמו רוח רפאים, קטנה. עוזבת בלי לחשוב.
אולי הפעם את טועה והוא נמצא קרוב?
כבר אין סיבה להשאר, הכל נגמר אומרת.
הוא מתאפק ואת כהרגלך בורחת מהדלת.
בחרת אותו, הייתה סיבה. עכשיו את נעלבת.
הוא לא יסבול, הוא יעלם. את בסבלך זוהרת.
מין זוהמה, אילוץ, עייפת. צועקת אל השקט.
הוא לא נמצא עכשיו איתך, על זה את מתחרטת.
רצית שישאר דבר, אפילו הקטן.
אבל הוא לא היה נועז, הוא רק ברח. נדם.
נזכרת במה שעשית ולא גאה בכלום.
אותו איתך לעד רצית, כשמצבך עגום.
ניסית לתת, לחצת חזק. אולי חזק מדי.
הוא לא הבין. ואת חשבת אולי כבר אין בך די.
ואז ניסית, זייפת רצית. ביקשת שישאר.
אך תחנונים לא יעזרו, הפעם הוא ויתר.
אפילו לא לזה ציפית, אך אין בך כח לשנות.
נשארת לבד בחדר קר. נועדת רק לבכות. |