בקיץ 1969 מינו את אבא לפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית
בירושלים. שמונה שנים אחר כך, כשאבא כבר היה מת ואמא ישבה
אצלנו בסלון בחיפה ודברנו על על הגנרל התקוה הגדולה ועל שינוי
פוליטי, אמא הסתכלה עלינו, בין סיגריה לסיגריה ואמרה - אתם עוד
תראו מה הוא יחזיר לכם הגנרל הזה. שנה או שנתיים אחרי צרפת אבא
נסע שוב לחודשיים, באניה מחיפה, ואנחנו ליוינו אותו ונופפנו לו
לשלום, וחזר דוקטור. אבא ישב בחדר של אבא, על שולחן עם לוח
זכוכית שכל כך רציתי שיהיה לי כשאהיה גדול, ומתחת לזכוכית היו
ניירות ומכתבים ופתקים, והשולחן היה קרוב לחלון הקטן בחדר
העבודה של אבא שמהחלון הזה ראיתי מהפינה של הבית עץ גבוה ואת
הבתים של השכנים בקינג ג'ורג' 45 איפה שגרה אילנה שזנחה אותי
ודני רפופורט אח שלה ואבא שלהם הצלם. מאחרי השולחן כיסא וארון
ספרים מלא מדפים על כל הקיר, ספרים בגרמנית וביוונית ובלטינית
ובצרפתית וגרמנית ורוסית ואנגלית, וגם עברית, ספרים כחולים
קטנים של מחזות יוון העתיקה, ספרים זקנים עם ריח של מאה או
מאתים שנה. בין הספרים כמה יקרים מאד לליבו של אבא, של שוובה
שהיה המורה שלו ומת מזמן ואבא כתב את בית שערים ורשם את שמו של
פרופסור שוובה מעל שמו. כשאבא מת הלכנו לגבי שהיה תלמיד שלו
ובקשנו ממנו להיות התלמיד שייקח את כל הספרים, כמו שעשרים
ומשהו שנים קודם אבא קיבל משוובה. וגבי אמר מוקדם מידי כל כך
והסכים ונהיה גם הוא פרופסור שנים אחר כך. ובצד ימין מעל
חסונצ'ק היו הספרי פינגווין של אמא, וליד חסונצ'יק עמדה ספה
לאורחים, כתומה בריפוד שלה, ולידה גם שולחן זכוכית אובאלי
נמוך, שעליו היו תמיד מטבעות של גרושים ורבע לירה ושטר כסף
קטן. ובצד השני היה השולחן הגדול, וכיסא אחד בלבד, מאחרי
השולחן עם פנים לדלת, שלפעמים הייתה פתוחה ולפעמים סגורה. ועל
השולחן הנקי תמיד היתה מונחת זכוכית מגדלת גדולה, עם מוט אחיזה
ירוק אני חושב, ואבא היה מניח את המשקפיים שלו, ואוחז בזכוכית
מגדלת ומסתכל על הקלף או החרס או הכתובת או הצילום שהיה מקבל,
ורושם. אבא היה רושם על כל דבר , על נייר עיתון, על קבלות של
הספרייה הלאומית בצד השני שלהם, אבא כתב לי מכתבים על ניירות
משומשים, אבא חסך בנייר מאד מאד, ופעם כתבו עליו בעיתון,
כשעיתונאי כזה, אני לא זוכר את שמו, שהיה מאד מלומד ומומחה
בעיני עצמו, כתב איזו שגיאה בתרגום מלטינית או מיוונית,
בפרשנות שלו לדבר מה מהאיליאדה והאודיסאה. ואבא תיקן אותו
בפתק, והעיתונאי כתב אחרי שבוע שאיזה מלומד קמצן שירבט לו על
פתק מכולת תיקון לשגיאה שלו, והיה מעליב. זאת לדעת - אבא חשב
באמת שעלי לקרוא לילדי - בן או בת בשם אלכנסדר, שהיה נערץ
עליו, ודמותו של אכילס מן המיתולגיה היתה תמיד בעיני סמל להכי
שאפשר להשיג. חיי אלמות. נצח של ממש. אף כי אישית תמיד העדפתי
את הקטור, שאנדרומכה נפרדת ממנו בדמעות, ואכילס מנצח אותו
וגורר בחמת זעם את גופתו בכרכרה שלו מסביב לחומות טרויה.
תמונות אלה העסיקו את ילדותינו. אבא מתי תהיה פרופסור? הקריאה
הזאת, רבת הטקט וטעם היתה שכיחה מאד בבית, בין ד"ר גורביץ לד"ר
שוסטר היה ברור לנו שאבא שלנו צריך להיות פרופסור. אבא מתי
תהיה פרופסור שאלו האח והאחות הצמודים צבי ועפרה . והתשובה
בוששה לבוא, שנים שנים. אז אבא היתה לך חברה? אבא נכון שאתה
ממשפחת אצולה פולנית? אבא מה עשית במלחמה? היה לי לא נוח עם
השם ליפשיץ, אם לפחות היה גרוז'ניק, או וונק, שזה השם משפחה של
גוסטב גורוד שהיה מאד עצוב וגר שתי קומות עם ההורים שלו
מתחתינו בבית הלברייך, והייתי עומד במרפסת ומסתכל למטה והוא
בדיוק שם, ואני שופך מים מלמעלה והוא מבטיח לי אבל לא מקיים
שירביץ. אלה היו שמות עם כוח. תמיד קראו לי לי-שפיץ, וזה בכלל
מעליב. וסיפרנו לעצמנו, עפרה  ואני, אבא שהיה ממשפחה פולנית
מכובדת, שהוא בן אצילים, בכלל פון ליפשיץ, ובעצם נגנב מביתו או
נחטף, ונמסר לאימוץ, ובלילות היינו דודו ורן. בדיוק בשמונה
וחצי הולכים לישון. כלומר נכנסים לחדר ומכבים אורות ומותר לדבר
ממש בשקט, ושם בחוץ הם מדברים ביידיש, ולפעמים אני קורא לאמא
ושואל אותה למה מתים. ואני ועפרה מסכימים שאסור לרמות בנושא
השינה כי צריך לעזור אחד לשני, כמו שלושת המוסקטרים
ודארטיניאן. ולכן גם אם היא או אני ממש נרדמים, אבל שומעים את
ה 'אמממ' בפה סגור, מוכרחים לענות. זה מין הסכם של כבוד בין אח
לאחותו שמעולם לא הופר. וההסכם הלך כך, מדברים מדברים בחושך על
דודו ורן, עפרה  תמיד רצתה להיות דודו שהיה יותר גיבור, ואני
הסכמתי והייתי רן שהיה מספר שניים,  והיינו טסים וחוזרים,
ומצילים את הנזיר מאי האלמוגים. אבל אחר כך מישהו מתחיל
להירדם, והשני בודק. 'המממ'. זו בעצם שאלה: נרדמת? את עוד ערה.
וחייבים לענות. כלומר אם אין 'המממ'. ברור שבאמת מישהו נרדם.
בוודאות כן. נרדמתי. דודו הוא נער מתולתל ואמיץ שרוצה להיות
טייס, ורן הוא חבר שלו, שגם הוא רוצה להיות טייס. ומנחם תלמי
מדווח שהם יטוסו לאי מדרום לאילת להציל איזה נזיר. ודודו
בוודאות יותר כלי, ורן גם בסדר. מי אני אהיה - דודו. וכמו
בכדורגל אני מוותר. בסדר, את תהיה דודו. והסיפור נמשך שעות,
היא דודו ואני רן ומדברים ומשחקים תפקידים בלי לדעת שיש דבר
כזה. ולפעמים גם נלחמים בבריטים, שרק עכשיו עזבו כנראה, והעיר
העתיקה היא רחוקה, ורק רואים את האוגוסטה ויקטוריה מהגג של
מיכאל. ואנחנו - עפרה ואני ברווזים אמיצים שאיש לא חושד בהם
ואנחנו מבריחים מזון ונשק בבטן שלנו לתושבי הרובע היהודי בעיר
העתיקה. הפעם אין מעמדות, שנינו ברווזים ושנינו מגישים עזרה
לתושבי הרובע היהודי. ומצילים אותם.
"השבוע הודיעו לאבא שהוא התמנה לפרופסור" כתבה לי אמא לקורס
קצינים או אולי לפלוגה בסיירת  בשומרה בה הוצבתי אחרי הקורס.
כך, הודיעו לאבא שהוא התמנה לפרופסור. אני לא זוכר שמחה או
התרגשות, אפילו שהיה ראוי שתהיה. האגדה וזו כמובן רק אגדה
מספרת שכשישבו ארבעת הפרופסורים מזר, אבי יונה, השלישי שהיה
חבר של אבא ושמו אהרוני, והצעיר מהם, הקצין הבכיר שנולד עם את
חפירה מזהב ביד, הציע הקצין בדימוס בנדיבותו שהוא יהיה האחרון
לבחור באיזה נחל יחפור כי הוא הצעיר. שהרי ארבעת המהוללים גמרו
אומר לפענח את הכתובות בנחלי מדבר יהודה, אבל קודם כל היה
עליהם להחליט מי יחפור היכן. והגנרל היה האחרון, כי נדיב היה
הוא ובר מזל, וההגרלה הותירה בידו את הנחל חסר הסיכוי, נחל
חבר. מי חשב שכך יהיה? והמפקד עם השפם זכה במערה חסרת סיכוי,
ובה הוא מצא את בבתא בת ראובן, ולמערה יקראו מעתה מערת האגרות,
ולקצין יקראו בר המזל - כך זה באגדות. דה גול, האיש עם המקטרת,
התקווה הגדולה, האיש שהכזיב, הנקמן שאינו שוכח. האיש שלא נתן
לאבא להיות פרופסור. החופר המהולל, מוסיפה האגדה לספר, מצא בין
השאר גם מכתבים ביוונית ובלטינית. ובצבא לא למד שפות אלה, ולכן
היה עליו לפנות למלומדים ולבקשם לפענח. כשאבא נפטר ב1976
ורשובסקי אמר עליו שהיה האפיגרף המבוהק ביוונית ובלטינית בארץ
ישראל. מובהק. אבא אמר, ספדו עליו אחרי מותו, כשגם אמא כבר לא
היתה, שאין כתובת בנאלית, יש מפענח בנאלי. יפה אמר אבא, בנאלי
היה הגנרל, ואת האגרת ביוונית פרסם בצילום בעתון הארץ, בעמוד
הראשון, ואמר שיבוא היום וימצא מפענח שיעבור עליה ולאבא סירב
לתת. עם הזכוכית מגדלת בידו עבר עליה אבא, ועבר ועבר והגדיל
וטרח וקרא. ומצא, וכתב מאמר. מקור הכתבות - צילום מהוהה בעיתון
הארץ. מקור הצילום - מדבר יהודה. מאמר קצר, בוודאי, כדרכו של
אבא, תמציתי ושקט, רהוט וחסכוני. אבא  - מתי תהיה פרופסור?
דממה, שנה ועוד שנה והילדים עוד שואלים. אין תשובה. בסנאט או
בועדה המחליטה מטיל דה גול שנה אחרי שנה וטו על מינוייו של
הד"ר אבא שלנו לפרופסור. שנה אחר שנה. עפרה  ואני יושבים במטבח
ומדברים, אמא נכנסת, צבי ועפרה, בניסוח מיוחד כזה, דבר מה
חשוב. כן אמא? או אולי מה אמא? אתם רוצים שיהיה לכם אח קטן?
פצצה. לעולם המשחקים המיוחד שהקימו האח והאחות נופלת פצצה.
תינוק קטן ורעשני יזעזע את האחווה הזאת. יפריע לנו לשחק?
ירעיש.
אמא מסתובבת, זה לוקח לא יותר מחמש שניות, היא אומרת טוב. סתם
שאלתי, וחוזרת לסלון, חמישה עשר צעדים, אמא אמא אמא כן כן כן
רוצים תינוק, הצער אוחז בנו מהבטן, מרגישים שאמא ממש הוכתה.
אמא אמא כן כן. מאוחר מדי. התגובה הספונטנית שלנו הייתה הרבה
יותר ברורה. הטלנו וטו על האח. אח קטן לא נולד, אבא לא מונה
לפרופסור. השאלה נדמה, מלחמת ששת הימים ואשכול מת, והווטו חודש
כל שנה. בשדה תעופה קטן בצפון הארץ נחתו מיגים ואלפים נהרו
לראותם וברדיו לא ציינו את המקום המדויק ואבא כתב לי מכתב קצר
לצבא על הטפשות שאלפים יודעים את המקום אבל ברדיו לא יאמרו,
והגנראל שכח ונסע לחו"ל לשבתון. והחברים של אבא פעלו. "השבוע
הודיעו לאבא שהוא אתמנה לפרופסור" כתבה לי אמא לקורס קצינים,
או שאולי היה זה כבר בסיירת, ו"העיקר שהקצין, הפרופסור ושתי
הנשים במשפחה יהיו בריאים". בטח בסיירת, הרי אמא לא רצתה אף
פעם שאדע שהיא מצפה להשגים.