בשישים ושבע עלינו בלילה לבית של מיכאל, שהיה בקומה שישית וממש
גבוה ויצאנו למרפסת, וראינו את המלחמה חי, מטוסים יורים על
המנזר שאחרי כמה ימים אגלה שקוראים לו אוגוסטה ויקטוריה. עמדנו
על הגג אפילו שהיה אסור וגם האפלה בירושלים, כי לא פחדנו,
וניסינו לזהות מה אנחנו רואים, ולא ידענו בדיוק, ורק אחר כך
בבית בקומה השלישית הסתכלתי במפות באטלס פראוור והכרתי לראשונה
את השמות האלה שייח ג'ראח וארמון הנציב, וגם רפיח שלעת ערב
נכנסו אליה כוחותינו אמר רבין וביר גפגפה ואם כתף. וירדתי
הביתה במדרגות, כי המעלית עדיין לא עבדה, היה אחת בלילה ואמא
נשארה בעבודה, לא הרשו לה לצאת מהמושבה הגרמנית במשרד הבטחון
בלשכה שמטפלת באלה שתכף לא יחזרו מהלחמה או שיחזרו חלקיים,  גם
שם הירדנים ירו בדיוק על אזור תחנת הרכבת ותחנת הרוח מהחומה
שלהם, חומה שאני ועפרה עברנו מספר רב של פעמים בסיפורים
שסיפרנו אחד לשנייה אך הצלנו את תושבי הרובע היהודי והברחנו
להם אוכל ותרופות במלחמת השחרור, ברווזים היינו שם.  אבא ואני
ועפרה בלילה הראשון של שישים ושבע חיכינו בבית לשעה אחרי חצות
שמשה דיין יספר ברדיו  ששוחר שלום אך נכון למלחמה, העם הקטן אך
אמיץ שלנו, ויקרא ליצחק רבין, ורבין יספר יסביר עוד מקומות
חדשים ויציג את מוטי הוד מפקד חיל האוויר ומוטי הוד יאמר תשעה
עשר טייסים לא שבו, והשמדנו ארבע מאות מטוסי אויב, ואבא פתאום
יתחיל לנשום, ואז אבין באיזה לחץ הם היו במשך השבועיים האלה,
ואחרי עוד יומיים מיכאל הולר יאמר ברדיו בקול רועד אני רואה את
הכותל המערבי אני נוגע בכותל המערבי ואני נזכר מבין באבא של
המרידורים שאשתו עבדה עם אבא והיה חבר כנסת ובא למסיבת יום
הולדת שלוש עשרה שעשו לי כי בר מצווה בבית כנסת לא עשו לי ולחץ
את ידי ואמר בעיניים מבט מיוחד כזה שאראה אחרי עוד חמש עשרה
שנים כשינסו להחזיר אותנו בתשובה אחרי הקריסטלים המנופצים
וכמעט יצליחו כי המבט היה מאד אמיתי גם אז, ואליהו מרידור עומד
מולי ומחזיק בידי ואומר אני יודע אני לא מאחל אני לא מקווה אני
יודע שאת החתונה תחגוג בכותל המערבי. הוא מת קודם לכן, לא שמע
ברדיו את מיכאל הולר. כשחזרנו מצרפת או שנה אחר כך בנסיעה
נוספת להגיש את החיבור שכתב ולקבל את התואר אבא הביא לי
אופניים צרפתיות, וירדתי אתם עוד המעלית עבדה לרחוב ופנינו
שמאלה וליד מספר 45 איפה שהבית התפוצץ בארבעים ושמונה ונשאר
שבור כל הזמן ירדנו שוב שמאלה לגן העיר, עכשיו מיכאל ויפתח רצו
לרכב על האופניים, במגרש הלבן שמאחורי הבית. לידו חזרתי פעם
מימק"א משעור שחייה הולך וחולם והנה משמאלי אולי עשרה צעדים
ממני ושכבו על הדשא שתי בנות נערות נשים אולי עם חצאיות קצרות
ומבט מתגרה כזה ואמרו ילד בוא ילד בוא ילד בוא נראה לך משהו,
וילד מיהר הביתה מיהר מאד כי נבהל מה הן יראו לו כבר ידעתי כי
הילדים בכיתה ג' הסבירו מה הן מראות הבנות הגדולות. המגרש הלבן
היה מוקף בחביות, ורכבנו שם על אופניים צרפתיות, שהיו מאד
מיוחדות, גם אני. ידעתי לרכב, אבל לא לסובב את הכידון ולא
לבלום, אז בגיל שמונה, וגם אחרי עוד שבע שנים גם בדרום אפריקה,
כשלקחתי אופניים ורכבתי מהר מהר ברחוב ולקחתי בבת אחת סיבוב כי
רציתי תנופה לעלות בעלייה התלולה לבית של יודיס שהיא הבת של
הדוד מדרום אפריקה אליהם נסעתי לחודשיים בחופש הגדול בין י'
ליא' עם אצבע שעברה בדיוק ניתוח מאד כואב היה להסיר את
התחבושות שם בדרום אפריקה מזל שמני הבעל של יודיס רוקח, אל
תדאג אתה יכול לנסוע יש מי שיטפל ביד. שכחתי את הכוח
הצנטריפטלי של המורה ורדין שלימד אותי פיסיקה בליידה, והגוף
ובעיקר הראש ביקשו מאד לנסוע בעלייה אבל ורדין העיף אותי שמאלה
אל תוך השיח הוורדים בסיבוב. במגרש הלבן לא היו ורדים, אבל אני
לא ידעתי אפילו לקחת סיבובים, וככל פעם שהגעתי לקצה המגרש
התנגשתי בחביות כי כאמור גם לבלום לא ידעתי, ועפו מהאופניים
הצרפתיות עוד כמה ברגים, ועליתי והמשכתי. וזה היה מאד ויקינגי
כי בספר אריק האדום שבדיוק אבא הביא לי לקרוא תיארו סיפרו איך
הם עשו דו קרבות על הספינות במכות וגרזנים והלוחמים עמדו מסביב
לזירה עם המגינים הכבדים שלהם וכל פעם שאחד הנלחמים נזרק לחומת
המגינים הוא נהדף לזירה. וכך אני בחביות, מתנגש ונהדף פנימה
וקם וממשיך לרכב. אחר כך מיכאל ויפתח רכבו, או לפחות מיכאל כי
יפתח היה מאד נקי ועם חולצה לבנה עם צווארון סגור ולא רצה
להתלכלך, ואחר כך רכבתי בשביל בגן העיר וממול באו אנשים בקבוצה
תזוזו תזוזו תזוזו אני לא יודע לבלום אני לא יודע לבלום אבל הם
לא האמינו עד שהוכחתי להם והושבתי את האשה השמנה שהלכה מולי
בדיוק על הגלגל הקדמי, והיא בלמה אותי. זה אותו המקום שבו אבא
שיחק אתי פעם אחת כדורגל, ושם אני זוכר הוא רץ וצוחק. שזה היה
מאד נדיר, ומוכיח שלי ולעפרה  היו אבאים שונים, כי היא זוכרת
שאבא שלה צחק הרבה. אבל אני זוכר רק משם בגן העיר למטה ליד בית
הקברות המוסלמי שאבא רץ אתי וצוחק, ושנים אחר כך, ממש באותו
מקום איפה שאחר כך יהיה מגרש חניה של נחלת שבעה. הוא הולך אתי
שם לראות את קרקס מדרנו ומבהיל אותי כי הוא הולך מופרד מאנשים
ומשתדל לא לגעת בהם ואני אבא למה אתה הולך כך?  שלא יגעו בי.
אני פתאום מבין למה הוא הלך ברגל לאוניברסיטה ולא באוטובוס.
לחיפה נסענו תמיד ברכבת במקומות שמורים ששמה בטוח שאין צפיפות
והקונדוקטור היה עולה וצועק מלב ל ו ד  מלב ל ו ד  מלבל ו ד.
שזה מי עלה בלוד?  ואני כבר לא שומע אותו כי שלוש שעות משלוש
וחצי שעות אני עם הראש מחוץ לקרון ושר שירים וצועק לרוח והרוח
מקשיבה לי. עוד מעט נרד בחיפה ונרד עם כל המזוודות וניקח
אוטובוס להדר ומשם 51 מרחוב החלוץ לקריית חיים, שם בתחנה
שנקראת הצריף נרד וניקח אוטובוס אחר שיכניס אותנו פנימה לרחוב
ה'. ונרד שם ונתגלגל עם המזוודות בירידה עד הבית בחול
והגויאבות ודודה פסיה ויואל. ואמא תציע לי שנלך להצגה מרי
סטיוארט, אני שומע את המילה ז ו נ ה ליד אמא. בבית העם בקריית
חיים הלכנו לראות הצגה, חנה מרון מול אורנה פורת על הבמה ואני
עם אמא שלקחה אותי כי לאבא כאב הראש, אפילו שבדרך כלל כאבי ראש
היו לי ולאמא מיגרנות, אבל אנחנו יושבים בכיסאות בבית העם
ופתאום אליזבט אומרת למרי ז ו נ ה! ואני מת מבושה שאמא יודעת
שאני שמעתי את המילה זונה. שמעתי את המילה גם כשעמדתי עם דויד
ברחוב קינג ג'ורג' ליד מסעדה גונדולה מול קולנוע תל אור. מחכים
שתתחיל הפעולה בשומר הצעיר, ומדברים קצת ובא איש שהוא קצת
מבוגר וקצת מסכן ואומר לידנו בכעס בשקט איך היא לא מתביישת
זונה לבקש חמישים לירות. לא ענינו התסכלנו הצידה וירדנו לקן
למטה, לפחות לא צחקנו כמו שהלכנו ילדים בכיתה ד' או ה' אחרי
פייפלה ורוזלה שהיו שני קבצנים ברחובות ירושלים זוג סמרטוטרים
קלושארים יהודים אולי אבא יקרא להם מסכנים באמת. מסעדה גונדולה
נחשבה מאד ועלו אליה אנשים עם חליפה ונשים בעקבים סליחה אפשר
לעבור תזוז בבקשה אמרו לנו, שמוצניקים יושבים על המדרגות
ומחכים לפעולה. המסעדה הייתה בקומה השנייה של הבניין ברחוב
קינג ג'ורג' קרוב לרמזורים הראשונים, הדוד מדרום אפריקה לקח
אותנו לשם הכניס אותו למוקד הניצול בביקור שלו בארץ שיזמין
אותי לנסוע לשם. וגם נסענו אליו מלון דן בתל אביב, פעם ראשונה
בחיים, בגיל חמש עשרה בערך, וברגל הולכים קרוב לאכול במסעדה
מרתף ראשון שברחוב אלנבי. מה תאכל  - הרשל יאכל שניצל, וינאי
עם פירה. למעלה גונדולה ותייירים בחליפות, וברחוב זונות בחצרות
שמאחורי קינג ג'ורג' ולמטה במרתף הקן של השומר הצעיר בחולצות
כחולות, שרוך לבן, מכנסיים כחולות וכל הזמן אהבה למי מהבנות.
המקום הכי צפוף והכי לא בבית של ילדותי. שם אבא ואמא לא היו.
הייתי בן שמונה או תשע והלכתי לצופים לשבט מצדה בעמק המצלבה
ואמרו בפעם הראשונה להביא חצי לירה דמי הרשמה או דמי חבר
והבאתי בפעם הבאה מעל הארון של חסונצ'יק לקחתי וגם קנו לי
חולצה חקי ומכנסיים קצרים כבר היה לי בצבע חקי או כחול, ובאתי
בפעם השלישית ואמרו לי הנה לא הבאת חצי לירה ואמרתי הבאתי
ואמרו לא כי לא רשום התרגזתי והלכתי ברחוב רמב"ם כועס ופגשתי
את מיכאל שתמיד נמצא במעברים אמר לי מה אתה כועס בוא לשומר
הצעיר שם  לא מבקשים חצי לירה. ובאמת לא בקשו חצי לירה להירשם
ונרשמתי לשמונה שנים. שם היו איריס ויעל ושושי ומינה ודינה
ומיכל ואריאלה ופנינה ויהודית וכמובן כמובן בהירה שלכולן לא
אמרתי או כמעט אמרתי או אולי אמרתי ובטוח רציתי לומר את
שאומרים כולם. ופעם במחנה עבודה ככה קראו ליציאה לשבוע או
שלושה לקיבוץ שעובדים ואוכלים ולומדים קיבוץ ושיתוף, בקיבוץ
רבדים בכיתה ח' הלכתי למשפחה המאמצת כי ככה זה בקיבוץ עם מחנה
עבודה יש לכל שניים משפחה מאמצת ובאה אתי כי שיבצו אותה אתי
יעל  מטבעון שהילדים מטבעון לחשו אמרו עליה דברים רעים, ולקחנו
את הילדה הקטנה של המאמצים לטיול בדשא של הקיבוץ ואני נתתי יד
ויעל  נתנה יד ובאמצע הילדה הקטנה והרגשתי חשמל נעים בגוף בחזה
אבל הילדה הקטנה כנראה לא העבירה זרם חשמלי ממני ליעל והיא לא
תדע.
ומפסיה בקריית חיים נסעתי בכיתה ט' באוטובוס בקיץ למחנה עבודה
בקיבוץ מסילות בעמק בית שאן והגעתי בגלל שבאתי מקרוב כמה שעות
לפני הגדוד שלי בירושלים, גדוד קראו לקבוצה, ובמזוודה פסיה
דחפה שוקולדים כמה חכמה הדודה ובחדר הראשון, שלנו אחר כך בצריף
היה שקט מאד ולבד והרבה מיטות ובחדר השני מאחורי הדלת קולות
צחוק של הגדוד מקרית גת שהיו הקבוצה השנייה למחנה עבודה
במסילות. והם צחקו והאוטובוס מירושלים מגיע עוד ארבע שעות
והשוקולד במזוודה והם צוחקים ואני לא יודע מה עושים כשרוצים
להיכנס. ראשל, שהיא אשתי כבר שלושים ויותר שנים מספרת שכשהייתה
קטנה ורק למדה ללכת החזיקה את האוזן של עצמה שלא תיפול והלכה.
אז אני לקחתי מהמזוודה החזקתי את השוקולד ודפקתי בדלת שקט
פתאום בחדר כן כן נכנסתי אמרתי שלום אני צביקה מירושלים מי
רוצה להתכבד בשוקולד שלא אפול. כמו שגב' סטנר השכנה אמרה לאמא
הילד מנומס ואומר שלום תודה בבקשה סליחה. אחרי כמה ימים
כשהתחלנו להיות באמת חברים אמרו לי הקרית גת שלא מבינים איך
היה לי אומץ. בסך הכול הייתי לבד. אחרי כמה שעות הגיעו החברים
מירושלים והשוקולד נגמר והתחיל המחנה עבודה ומאד התגעגעתי
לשעות של לבד עם קרית גת. ולמחרת התחיל המחנה קבלתי טורייה
והלכתי לעבוד בנוי שזה לנקות עשבים איפה שלא יכולים להיות
פרחים והמכה הראשונה בטוריה הייתה בבהן שלי בסנדלים כי לא
לבשתי נעלתי נעלי עבודה ונגמר לי המחנה עבודה והייתי הארטיסט
של המחנה כי הייתה לי תחבושת בגודל של כל הרגל ולקחתי את מינה
מהמחנה אחרי הצהרים  ברגל לעיר בית שאן היה שם קולנוע קיץ
באמצע הקיץ בקולנוע פתוח שלושה ק"מ ברגל בין שדות צלעתי בגבורה
לראות את הסרט סיפור הפרברים אהבה ושירים צלעתי גם בחזרה. את
המילה ארטיסט שמעתי שנה אחר כך בערך ואז הבנתי אותה כאבו לי
מאד הברכיים וגם היה לי קשה לנשום לפעמים. הברכיים כאבו רק
כשהתכופפתי, והדקירות בחזה היו רק כשנשמתי, עמוק. כלומר למדתי
לנשום רדוד. קצר. זה לא היה תמיד. רק בשבתות ובבית.  והברכיים
אני לא זוכר אם רק בשבת. כל מה שאפשר לבדוק בדקו לי ולא מצאו
כלום. אבל ממש כאב לי גם בנשימה וגם בברכיים, ודי קשה לא
לנשום, עמוק, ולא להתכופף. אפילו שזה רק בשבת. אז לקחו אותי
שמו אותי לשבוע במחלקה פנימית בהדסה בקומה עשירית או שתים עשרה
אני חושב פנימית ב'. ארבע מיטות בחדר אני לא ליד החלון ואין מה
לעשות ויש ממול בחדר ליד בן שמונה עשרה שהיה באמת חולה ואנחנו
חברים טיילתי אתו בכיסא גלגלים בקומה העגולה מסביב מסביב והיתה
שם בחורה צעירה שעשתה לו עיניים או שהוא עשה לה עיניים והיא
לימדה אותו והוא לימד אותי את השיר לטס פורגט אבאוט דומני קוז
דומני נבר קם. האחיות והרופאים בדקו ואחרי שלושה ימים גם הם לא
מצאו כלום התחילו לקרוא לי מאחורי הגב בקול רם ארטיסט. שזה
במלחמה מי שמתחמק ומשחק ואומר שהוא חולה. לא הייתה מלחמה ולא
ידעתי שאני משחק. אבל בגלל הבחור בכסא גלגלים והבחורה ששכחה
הכל על מחר הכאבים שלי נגמרו לגמרי, יצאתי אחרי עוד שלושה ימים
נושם עמוק ומתכופף בשבת. במסילות היינו שלושה שבועות שלמים,
ולא התגעגעתי הביתה אבל כשהיינו פעם אחרת רק יום אחד או שניים
בקיבוץ ליד רחובות והיה מיליון ברחשים וצחוקים כי הם ממש שיגעו
אותנו הברחשים ולא ישנו בכלל וחזרנו הביתה ואמא בדיוק באה
לקראתי כי ירדתי מאוטובוס ארבע ליד מכולת פולק שמכר גבינה
צהובה ולחם במכולת שליד הסוכנות היהודית מול עמוד המודעות
שמאחוריו התחבאתי לעקוב אחרי אבא שלא יקפוץ לכביש, אמא באה
ממול שואלת איך היה במחנה ואני אומר כיף ופתאום מתיפח בוכה כל
כך ומרטיב לה את השמלה בדמעות וזה ממש נעים להיות בחיקה והיא
שואלת מה עשו לך צבי ואני אומר כלום אני שמח להיות בבית בשקט
אני אומר, שלא תשמע. דוד ויעקב ומיכאל השני ועוד עשרה חברים
שלהם ממוסררה שזה אומר פושטקים נכנסו יום אחד לקן של השומר
הצעיר ושאלו מה עושים כאן. ובדיוק אני ומיכאל שחקנו פינג פונג
על השולחן הירוק המקופל שעמד בקיר הרחוק מהדלת, איפה שבחורף
בגשם היו הרבה מים והצפה ובאנו במגפיים ושפכנו מים בדליים
החוצה כמו בספר זאב הים של דג'ק לונדון. הספר הזה ממש הפחיד
אותי הקברניט הזקן והעריץ חולה כל כל שוכב משותק כלוא בתוך
הגוף שלו נדון למות במאסר עולם נצחי ללא תקשורת עם העולם בכלל
כמו הסיפור שלו על האיש השוחה בים וצולל וצולל עמוק ועמוק כדי
שלא יהיה לו די זמן לעלות למעלה אם יתחרט וממשיך לצלול עוד
ועוד כי עוד יש לו אוויר בריאות צולל. הייתי ממש טוב בפינג
פונג כי החזקתי את המטקה הפוך והכיתי הפוך בלי כוונה ככה
התחלתי כי לא למדתי ואנשים לא ידעו לחזות לאן הכדור ילך כי לא
ידעתי להחזיק את המטקה כמו כולם והמכות יצאו משהו טוב ממש.
הייתי אלוף וזה הרשים את האורחים ממוסררה שביקשו לשחק ויעקב
שיחק אתי ומיכאל מ. שחק עם מיכאל שלי והחברים שלהם התלהבו
שאנחנו משחקים טוב ובאו לדי הרבה פעולות. ושני השחקנים יחד עם
דויד מהאיש של הזונה גם נשארו. יעקב היה חביב עלי מאד ובחר לא
ללכת לקיבוץ כי צריך לעבוד בשביל הבית וראיתי אותו פעם נהג
אמבולנס, ודויד רצה להיות חבר שלי והלך בגלל זה לקיבוץ אתנו.
אבל לא היינו חברים. גם בליידה הייתי שלישי או רביעי בנבחרת
עם אבי שהיה חבר שלי ועשה תרגילי היחנקות והתעלפות בעצירת
נשימה בכיתה ז' והפחיד את המורים, ויהיה רופא ואילי שאמא שלו
מתה בכיתה י' ועבדה בעיתון וכל הכיתה נסעה להלוויה בחולון
וחשבתי הנה זה מגיע המוות של הורים ואחר כך הוא ימשיך להיות
פרחח מקסים וחוקר מהולל, וחבר של ראש עיר בעתיד שאז היה בורח
מבית ספר ומשחק כדורסל ויוצא עם הבנות לטיולים בהרים עם שק
שינה לפני שאני הבנתי בדיוק איך מגיעים לעשות משהו שניים בשק
שינה. ואיתמר בן אור הגבוה והמרוחק שבתמונת מחזור של יב' עומד
שם בצד איפה שמיקי ארנון באמצע. והיה לנו חדר להתאמן פינג פונג
בבית ספר ושחקנו המון. בשלב הזה כבר היינו די גדולים וערכיים
ונגמרו הימים של סתם ללכת ברחוב באחד במאי עם דגל אדום שהמוט
תקוע בחגורה, ולצעוק לחם עבודה הפסקת הילודה, או שטראוס אראוס
כשבא שטראוס שהיה שר ההגנה של באווריה לביקור. עכשיו היו לנו
ערכים והלכנו כולנו נענינו להזמנה לשמוע איש זקן במאה שערים
שקוראים לו יהודה צבי קוק מדבר אתנו שעתיים בלי שמישהו מבין
והדברים נורא חכמים כי שאול שלומוביץ שהיה גר קרוב במאה שערים
ברחוב צפניה אני חושב והיה חכם חשב שכדאי שנשמע מה יש לו לזקן
לומר ונלמד. והיינו יושבים בפעולות בקן ומתווכחים על המשמרות
האדומים ומאד ברצינות סבורים שמאו טסה טונג יודע מה שהוא עושה,
וחלק השתעממו וחלק לקחו מאד ברצינות ורק אני ודורון גב-ים
חיברנו שיר מגחך הנה הם באים המשמרות האדומים וזה די נראה לנו
נכון גם לא לקחת את זה בהערצה כזאת. זה היה חמש שנים אחרי אותם
ימים מפחידים כשבהירה שאלה את המדריך קובי למה, אני מפחדת,
וליבי יצא אליה, אחרי שהוא אמר לנו ביום שבת להתראות ביום
רביעי בפעולה  אם העולם ישאר עד אז כי בדיוק אז קנדי עוד לא
החליט איך הוא מגיב וחרושצ'וב לא החליט מה הוא עושה כדי לפתוח
את המצור על קובה וטילים עם פצצות גדולות פי חמש מאות וחמשת
אלפים מזו שהחריבה את הירושימה איימו לעוף בין הצדדים ולהדליק
את העולם. אני שילמתי מחיר על הבדיחות והספק כשהיו דיוני ליל
העשרים, והקבוצה ישבה וחרצה דין של כל אחד אם מגיע לו לצאת
להגשים בקיבוץ הראל. להגשים זו זכות וצריך לקנות אותה לשומר יש
עשר דיברות והכי חשובות השומר אינו מעשן אינו שותה לשכרה ואינו
מקיים יחסי מין, כמובן חוץ ממי שכבר עושה את זה (לא אני). ועוד
ערכים הכי חשוב זה להתבטל בפני הקבוצה. וכל אחד בתורו בכיתה
יב' בראשית השנה פושט את נפשו ורגשותיו החבויים ביותר עד
נטיותיו המיניות מול כולם וחובה לומר אמת כמו שאני ועפרה שנים
לפני כן עשינו הסכם ה-מממ שאומרים תמיד אמת בכל מקרה ובכל תנאי
כל האמת. יש חבר'ה מאד ותיקים כמו שאול או מיכאל או שרה או
שולה ודורון ורותי שהלכנו לראות את צלילי המוסיקה בקלונוע תל
אור ביחד והיא אני חושב רצתה שאגיד לה שכולם אומרים, וראובן או
איריס שהתחתנו אחר כך אפילו שאני באתי לפני כן לבקר אותה המון
פעמים וישבתי אצלה בסלון בבית הכרם ולא אמרתי לה כזאת יפה
הייתה. וכולם כולם מקבלים זוכים בהצבעה 15:0 מקבלם את סמל
בוגרים שיוענק בסוכות בטקס אש מרהיב בגבעת חביבה שם מכריזים
גרעינים אנחנו הולכם לקבוץ. מקבלים 15:0 כי הם מוכיחים שדרכנו
נכונה ויש חדשים אידיאולוגים כמו אלדד שהצטרף אידיאולוגית זה
עתה ויראה להם ויפתיע מה זה יפתיע ויבוא לביקור הורים בקיבוץ
במשאית מירושלים בנעלי בית כמו של פעם פשוטות כי הוא לא שם על
מוסכמות יעלה למשאית ליד הקן עם ההורים ואבא אומר מה זה אין לו
נעלים מסכן נעשה מגבית אולי, ויש  דויד שהוא שקט ולא מאד חכם
והוא בקושי עובר 12:3 ויש אותי. שלוש שעות, מאה ושמונים דקות,
עשרת אלפים ושמונה מאות שניות. פעם בבית ספר באולם הכנסים
הסתכלתי בתקרה כי הכנס היה משעמם וחישבתי כמה ריבועים קטנים על
התקרה בכל שטח קטן והכפלתי במספר השטחים ובמספר האזורים והגעתי
לשנים וחצי מיליון. הזמן עבר מאד ומענין, יותר מכאן בשומר
הצעיר.
למה אתה כאן מה תעשה אחרי הצבא מה דעתך על המניפסט האם אתה
מאמין בסוציאליזם מה עשית בדרום אפריקה מה הייתי עושה אם מה
היית עושה אילו למה לא באת אז לבית ספר עם מכנסיים כחולים למה
לא השתתפת בהפגנה כמו כולם למה ספרת אז בדיחה למה אתה לפעמים
לבד מה אתה חריג מה אתה חושב לבד אלא עם מכנסיים  שחורים מה
אתה לא חלק מאתנו (אבא למה אתה לא גרוז'ניק ולא פועל חרושת
לקרח).  ומה תעשה אחרי הצבא? אלך ללמוד.
מה פתאום אתה מבין שרק אם הקיבוץ ירשה לך אתה לא תקבע אתה גם
לא תחליט מה תלמד צרכי הקיבוץ יקבעו יש צורך של הקיבוץ אנחנו
נחליט ואנחנו יודעים מה אבא שלך עושה אתה בכלל מבין מהי שליחות
רק המתאימים יותר ילכו ללמוד. ומי ישלם לך?  
אבא שלי מרצה באוניברסיטה ויש לי פטור.
9:6. רק קואליציה של ותיקים שלא רצו ביזיון ותקדים הצליחה
העבירה אותי. בתחילה כולם התנפלו - איריס קטלה אותי וגם רחל
קטלה אותי וגם שאול  קטל אותי ואלדד לא הבין איך בכלל אני
מועמד להגשים. ושאלו איך תעיז ומי אתה ומה פתאום ורק הקבוצה
תחליט. ואחר כך הצביעו ויתרו קצת. איריס הלכה ראשונה ללמוד עוד
לא יבש הדיו על טופס שחרור. אני גמרתי להתלבט בקיבוץ שנה מאוחר
יותר קצת לפני הגיוס כשרעיתי צאן בגבעות הראל לבד עם שלוש מאות
פועות. שובצתי לעבוד בנוי ולא רציתי עוד שלושה שבועות בתחבושת
נפשית כי טוריה כואבת לא רק ברגל ואמרתי או משהו רציני או הולך
לצנחנים הנה אמא ואבא חתמו לי כי עוד הייתי בן שמונה עשרה.
הקבוצה לא יכלה לראות שמישהו ותיק כמוני עוזב בראשית ההגשמה
שוב לא רצו ביזיון סדרו לי עבודה בדיר לרעות צאן זה היה מעולה
ומאמץ וקשה בבוקר לקום ברבע לארבע לצאת מהחדר החם ומסריח ארבעה
בחורים בריאים ישנים שם נכנס לגרביים השארתי אותן עומדות שם
בחוץ בערב קודם נכבס עוד שבוע ועם גרביים נכנס למגפיים שלי או
של מישהו אחר שם בחוץ יורד לדיר ארבע בבוקר פותח הדלת שער של
הדיר צועק כמו שביוון אחרי שנים עם ראשל וענת על גבי ראיתי עדר
רועה מרחוק וצעקתי בואי בואי בואיי וכולן באו רצו אלי מרחוק עד
אלי ליד הגדר כבשים יווניות מבינות עברית. העדר רועה עומד אוכל
בשדה כבר שבע בבוקר שמש עולה נעימה מחממת הסלע בחודש דצמבר אני
שוכב ראש על הסלע בגבעות שמסביב להראל מסתכל על העננים בשמיים
כמו אז בימק"א, ולעצום עיניים לחצי שעה כמו בקורס קצינים ליד
תחנת הדלק מתחת לתל עבדת עצמנו עיניים לנוח איזה מנוחה בדיוק
לעשרים דקות, וכשצריך לקום להמשיך בחום לרוץ, אחד מאיתנו מישהו
צועק שמישהו ימלא ג'ריקן אולי אני אבל בלי כתובת מישהו אף פעם
לא ימלא ג'ריקן אז אני ממלא מים כי מישהו צריך. הרבע שעה נגמרת
הראש מתרומם מהסלע אני קם ואין כבשים אבל אני יודע העדר מאחורי
הגבעה הסמוכה תמיד יש כבשה שהולכות כולן אחריה. לאט לשם עוד
ארבע שעות  חוזרים לדיר ולחדר לצאת מהמגפיים לצאת מהגרביים
להתרחץ ולהסתכל איך בנים בנות מחליפים מיטות וחדרים ואני עוד
מחכה. בסוף הטירונות הייתה הסכמה חד פעמית בין הצבא לשומר
הצעיר. הכלל היה שמי שהצבא מצביע עליו כמועמד לאחוזי פיקוד
בנח"ל הגרעין רוצה בו כי יש בו מנהיגות ושליחות, ולהפך מי
שהצבא רוצה בו גם הגרעין רוצה בו כי יש בו שליחות ומנהיגות.
במקרה שלי הייתה הסכמה, הצבא ביקש אותי לפיקוד והגרעין ביקש
שאלך לפיקוד. העדר שליחות להגשמה הגרעין לא אהב, הייתי לבד
וטוב לי.
אמא אל תדאגי - לא אחזור הביתה עם  אישה ושלושה ילדים ואשאיר
אותם על השטיח ואלך לאוניברסיטה.