הספר הכבד נעלם מזמן, כמו הארון של יעקב חסון שקראו לו
חסונצ'יק כי הוא היה כבד, ומסודר, ונמוך ויציב. חסונצ'יק היה
אחד החברים של אבא ואמא, רווק מאה שנים, וכשהוא עבר סוף סוף
לגור בנצרת עלית, איך שבנו אותה, ועזב את ירושלים, ואז הוא
החליט גם להתחתן ולא נפגשנו יותר, אני חושב. הוא השאיר לאבא את
הארון הקטן והכבד, שקראנו לו אחר כך חסונצ'יק ועמד בחדר עבודה
של אבא, עם עוד עשרות מדפים ואלף ספרים אולי. אמא איפה הארנק
שלך - על חסונצ'יק, ואיפה התעודה שלי שחתמת עליה - על
חסונצ'יק. היו להם רק חברים רווקים. זה היה הולך כך. בדיוק
בארבע הגיעה ורדה הרצינית שעבדה בכנסת וידעה בדיוק הכל על אשתו
השנייה של אשכול, או הגיע פיליפ המצחיק שהפחיד אותי כי תמיד
חטף לי את האף באצבעות שלו ואמר איפה האף שלך, שליווה אותנו
כשנסענו לצרפת ופגש אותנו ברכבת כשחזרנו והורדנו סדינים לבנים
ומלאים באבק מכל הרהיטים, או באה קיטי הגבוהה שלימדה אותי
אנגלית אחר כך, או חסונצ'יק שבאמת אהבנו אותו והיה לו מבטא
מוזר שלא הכרתי. והייתה גם בתעירי. בטח היה לה שם אבל אמא קראה
לה בתעירי. והיא הייתה באה מדי פעם והן היו מדברות על עירן.
וכל אחד הגיע לשבת בסלון, שהיה בעצם גם חדר השינה של אבא ואמא,
ושהיו בו שולחן נמוך ספה ושתי כורסאות, ורדיו גרונדינג עם
מנורה ירוקה, שממנו אשמע בשמונה וחצי בערב בנובמבר 63 שהנשיא
קנדי נורה, והירשו לי להשאר ער ולשמוע עד שימות. מהחלון של
הסלון עפרה עשתה רדיו/טלפון מפח עם יעל החברה שלה, שסיפרה
לעפרה דרך הטלפון מקופסאות פח שהיה תלוי באוויר בבית הלברייך
בין 41 ל 43 מעל לעץ החרוב של ההלוויה של פסיה, שיפתח החבר שלה
עזב אותה, ויפתח היה חבר טוב של מיכאל, כשהוא עוד היה מיכאל,
וכשהם באו לבקר אותי עפרה , בדיוק בת 13, עמדה בדלת ולא נתנה
להם להיכנס. בצעקות, גירשה ואמרה אנשים שעושים דברים כאלה לא
ייכנסו לבית שלה. ואני עמדתי ולא ידעתי אם אני מתבייש, כועס או
גאה, אבל צעקות היו בדרך כלל דבר אחר. עפרה  צעקה, אני לא,
אפילו שברוב המקרים עפרה  צעקה בגללי, אבל כמו שגב' סטנר הזקנה
אמרה - הרשל הוא ילד מנומס ותודה ושקט ושלום. ולכן היו באמת
צעקות, גם עלי, אבל אני לא צעקתי אף פעם, אני רק נבהלתי.
נבהלתי כל פעם שאבא התפוצץ מהצעקות, כי אבא היה האיש הכי שקט
בעולם, כלומר כלפי חוץ. וכשהיו צעקות הוא היה הולך לדלת ויוצא
ויורד במדרגות. ואני הייתי בטוח, משוכנע, שהוא לא יכול יותר,
ושזהו, יירד ויקפוץ מתחת אוטובוס מספר 4, שהיה עובר בשוסונים
צרפתיים כבדים עם דלת אקורדיון באמצע, ברחוב קינג ג'ורג'. ולכן
ירדתי במדרגות ועקבתי בשקט אחרי אבא ובדקתי שהוא לא מתכוון
להתאבד, וכשראיתי שהוא מגיע בשלום לסוף הרחוב, ויורד שמאלה
בממילא ליד הבניין שאבא של אלעזר בדיוק בנה אז, מול כיכר פריז,
ולא ממשיך בתכנית שלו לקפוץ לכביש, אז נרגעתי ואמרתי שהפעם לא
וחזרתי הביתה בשקט, שהוא לא יידע. ורק בלילות הייתי חושב מה
יקרה כשהם ימותו. פחדתי פחת מוות מהמוות, פחד מוות. הרגעתי את
עצמי במחשבות ובהסחות ובשידור רצוף של שעה בערך ממגרש הכדורגל
כשאני פעם רפי לוי ופעם חודורוב וכל הזמן נחמיה בן אברהם ועובר
לסיפורי גבורה שאני מציל את העולם או לפחות אני מזכיר האו"ם
דאג המרשלד שטס בכל העולם ומשכין שלום, אבל דווקא באפריקה
המתעוררת, כפי שקראו לזה בעיתון הארץ שלנו, הוא נכנס לריב בין
פטריס לומומבה הטוב לקאסבובו הרע ולמואיז צ'ומבה מקטנגה שחומד
יהלומים ושם הוא מת המטוס שלו שלי מתרסק. אני לא מצליח לשכוח
שהם אבא ואמא ימותו פעם וגם אני אבל המוות שלי רחוק בעוד המון
שנים, בטוח אחרי אלפיים, אלפיים זה נורא רחוק כי יש עוד ארבעים
שנים בערך עד אז. אבל מה יהיה אם הם ימותו מה יהיה אם הם ימותו
אני לא יכול לשאול אותם כי אז הם ידעו שאני דואג, לא מצליח
להירדם לא רוצה שהם ימותו, איך למנוע את זה, הנה אני בטוח
שרותי, חברה של אמא שגם היא הגיעה בארבע לשתות תה לפעמים, היא
תחיה. דרכה יהיה לי קשר להורים לנצח. כמעט שלושים שנה אחרי
שהקריסטל התנפץ ישבתי עם רותי שבאמת צדקתי והיא תחיה, היא ספרה
לי שהיא הכירה את הסיפור, וזה אומר שכן שאלתי את אמא מה עושים
כשמתים, ולא רק כשאוהבים.
מעל חסונצ'יק היו מונחים על מדפים כל מיני ספרי קריאה באנגלית
שאמא קראה, וביוונית ולטינית שאבא קרא וכתב. והייתי מחפש
בספרים שאמא קראה מילים גסים, באנגלית, אבל לא היו, התמונות על
הכריכה הטעו אותי. יום אחד קיבלתי בבית ספר לקרוא את סלינג'ר
באנגלית, התפסן בשדה שיפון, בכיתה ט' או י', ולא הבנתי שם מילה
אחת, ושאלתי את אמא, מה זו המילה הזאת סו-נו-בו-ביטש. והיא
הסתכלה עלי ככה, ואמרה אני לא יודעת. ככה זה, לא אמרו גסויות
בבית שלנו, רק עפרה  לפעמים. גם אמא צעקה, אני חושב, וזהו. חוץ
מזה היה שקט. כל כך שקט שכשבא לבקר אותנו ברוך, בן דוד של אבא
שגם הוא ברוך, אז הם ישבו בסלון מתחת לטלפון מפח של עפרה. שתי
כורסאות ירוקות או כתומות, שולחן זכוכית וכוס תה בצד של ברוך
השני הבן דוד, והם שותקים, וברוך מחיפה עובד בסוכנות או משהו
כזה, ויש לו תיק ג'ימס בונד, והוא מעמיד אותו לידו, ליד
הכורסא, שיהיה קרוב, שאם יצטרך לברוח אז הופ, תפוס ורוץ לדלת.
והתיק נופל, והבית כל כך שקט, אני בחדר ליד, ואין שטיח, והמכה
מכה, טרראאח. ואני שומע ורואה איך אבא קם, ואומר לברוך שמייד
מרים את התיק שיעמוד, עזוב, השאר אותו כך. (ביידיש כמובן) אבל
ברוך השני מתעקש, לא - לא ייפול שוב. שותקים עוד עשר דקות, עד
הטרראאח הבא. כי אבא באמת לא יכל לסבול את הרעש, וברוך פשוט לא
הבין זאת, ונסענו גם אליהם פעם בשנה, לחליסה בחיפה, פסיה באה
וגם יואל, ועשינו בחיפה שלוש או ארבע פעמים סדר פסח, אצל ברוך
ובניו שנולדו בארץ, כי השאיר שם משפחה שלא שרדה לו, ואשתו שאחר
כך נהייתה ציירת, ופעם אחת הוזמנו עוד שני אנשים עם ילדה
שהסתכלתי עליה כל הסדר, וישנו שם כמובן כולנו, עשרה אנשים או
יותר בשני חדרים, ובבוקר היינו נוסעים לקרית חיים. כי קו 51
בגלל אבא חושי עבד גם בשבת וחג. דודה פסיה אמרה תמיד  לאנשים
זקנים באוטבוס שיקומו לי כי הרשל צריך לשבת, בכלל היא לא נתנה
לי לעבוד קשה. ביקשה מהנהג שיסביר לי איך נוהגים, ומה זה גשר
ומה זה כביש. לפעמים, ממש לעתים רחוקות, הולכים לשתות תה אצל
אחרים. פעם זה אצל חבר שלהם דוניו, שגר ברחוב אלפסי או משהו
כזה, מגיעים לדלת שם בדיוק בארבע, דופקים ונכנסים. שם זה לא
שולחן נמוך בסלון אלא שולחן עץ אוכל גדול, ומרשים לי להיכנס
לחדר השינה כי די משעמם כשהגדולים מדברים ביידיש והרשל ישחק
בשקט בחדר השינה, ובחדר שינה יש ארון גדול, ואני נכנס לארון,
ושומע את הגדולים מדברים שם בסלון, לא רחוק מהגן בו הייתה
רעידת אדמה בירושלים כשהייתי בן שלוש ומשהו והרצפה נעלמה והיה
במקומה חור ענק ואבא השאיר אותי כי אמרו לו שיש גן והלך לטרה
סנטה ללמד או ללמוד, ואמא של מירון שהיה אתי בגן הביאה אותי
הביתה שלהם, כי בעצם אין גן אחרי רעידות אדמה ורק אבא לא ידע.
שם, בבית שלהם ליד רטיסבון שיחקנו וחיכיתי לאבא או אמא שיחזרו.
אז אני בארון של דוניו, משחק ובודק את כל המעילים הכבדים, ואני
חייב להראות לאלעזר שיש לי נבחרת כפתורים טובה כמו שלו, שאבא
שלו המציא לו מברזיל משחק כדורגל כפתורים, והביא לו כפתורים
מברזיל. גדולים כאלה. ויש בארון מעיל ענק, שחור, מלא בשורות
שורות של כפתורים, ירוקים, כבדים, עם שלושה חורים, שטוחים,
כאלה שעם נייר זכוכית אשייף אותם והם יהיו מה זו הגנה טובה
במשחק עם אלעזר, בנבחרת הלאומית שלי כמובן. ברדלסים קראתי להם,
שלושה ירוקים אחד שבור קצת, משכתי ומשכתי וסובבתי וסובבתי עד
שיצאו לכיס שלי, ובינתיים הגדולים בשולחן האוכל לא ידעו ואמרו
הרשל ילד כזה שקט טוב ונוח. היו לי בבית בקופסא המון כפתורים,
ושלוש או ארבע נבחרות כדורגל, והיינו שוכבים שעות על הרצפה
בבית של אלעזר, כי שם הייתה אווירה יותר מאפשרת, בין הכפתורים
והכדורגל הקטן מנייר הכסף והקורות מבטריות אני חושב, והשוער
מקופסת גפרורים. אפילו שלפעמים הייתי מגיע לאלעזר ודופק בדלת
שלהם אמא שלו פותחת  שלום אלעזר נמצא אפשר לבקר אצלו עכשיו,
שלום צבי לא  אלעזר לומד עכשיו מנגן בצ'לו תחזור אולי חמוד
בעוד שעה, טוב שלום. היה גם כדורגל אמיתי, תכניס אותי תכניס
אותי הייתי אומר כמו כל הילדים לכל המבוגרים שקנו כרטיס במגרש
הפועל ירושלים בקטמון, בשבת בצהרים. תכניס אותי תכניס אותי
לראות את אלי בן רימוז' שהיה הכוכב והלהיט והבלורית. פעם ראיתי
משחק שהשופט שכח לשרוק למחצית הפסקה ושיחקו איזה שעה כי אז לא
היה שופט רביעי וטלוויזיה ופתאום הוא ראה שהזמן עבר מזמן כי
השעון נעצר לו אפילו שהקהל שרק ושרק וצעק אבל מי מקשיב. לפני
כל משחק בין לאומי היתה בעיתון הארץ בעמוד הראשון תמונה של כל
ה 11 שחקנים, וגיולא מאנדי המאמן, ומולם שחקני יוון או איטליה
או יגוסלביה עם קוסטיץ, אנגליה הצעירה שניצחנו אותה  4:0 כאן,
והנה נבחרת קפריסין מגיעה במטוס לארץ ואני אומר לאמא המטוס
שלהם אולי יתרסק וכך ננצח, צבי זה רק כדורגל ואנשים לא צריכים
למות ואל תדבר ככה אף פעם אל תדבר ככה. הלכתי לשיעור פרטי
צרפתית, שלא אשכח את הצרפתית שלי, ובדרך שמעתי בטרנזיטור איך
ישראל מוליכה 0:2 מול איטליה של סיבורי, ונחמיה בן אברהם
(שישאל הרבה שנים אחר כך איזה איבר מחזיק אוננה, והתפייט
שהשמיים בוכים בסיאול), והגעתי והיא הרשתה לי לשמוע את המשחק,
4 גולים הם הכניסו לנו במחצית השנייה ונגמר הכדורגל של ישראל
אלופה. ובכלל בגלל שהייתי די חלש בכדורגל אז בחרו אותי תמיד
אחרון, זה לכאן וזה לכאן וזה לכאן, ובסוף נשארים רק שניים,
אמנון וצבי, בסדר בסדר צבי יהיה אתנו תהיה שוער ותשים הפעם לב.
מצד אחד שלי אבן גדולה ומצד שני גזע עץ, ואני שוער, והמשחק
מתנהל שם במגרש החום בגן העיר, ואני ברמת גן, ו50 אלף איש
רואים אותי מזנק ועוצר כמו חודורוב ומבקיע כמו רפי לוי, ופתאום
אנחנו מבקיעים גול ואני קופץ משמחה וצועק 5:0, וכולם צוחקים,
כי ארבעה מהגולים היו בכלל בראש שלי ששידרתי משחק כאילו אני
נחמיה בן אברהם. האמת היא שלא תמיד חלמתי בכדורגל, לפעמים זה
גם הצליח. אבא מאד הקפיד לשמוע את תחזית מזג האוויר, בסוף
החדשות היו אומרים בצורה מאד רשמית את תחזית מזג האוויר, ואם
בדיוק אז הייתי שואל משהו או מפריע באיזה שהוא רעש קל, היה
מייד נוצר מתח כזה כבד באוויר שאני אשם בו כמובן ומה יהיה. מין
רטינה כזאת שקטה שמעבידה בי רצון להיעלם, כי אבא יידע כמה
מעלות יהיו מחר. מאי, שישים ומשהו, שש וחצי בבוקר, אבא כמה
מעלות יהיה היום? 17. אמא  מה ללבוש? קורדורוי וחולצת פלנל.
שרב נורא. יום שרב מטורף ואנחנו משחקים כדורגל בעומריה ליד בית
ספר, ואני מת מת מחום, דווקא עם קורדורוי חומות וחולצת פלנל
משובצת הבקעתי גול מן הקרן. עמדתי בקרן ובקשתי לבעוט וזה בכיתה
ז' אז נתנו לי והכדור עשה זאת כמו שעשו זאת שפיגלר ושפיגל
הנערים באליפות אסיה בכדורגל והמורים מרשים לנו להקשיב
בטרנזיסטור שמישהו מביא לבית ספר איך מנצחים את הונג קונג
ומאלזיה וקוריאה ובורמה ודרום וייטנאם ופרס היא עוד לא איראן,
כל יום נצחון. בימים חמים כאלה היינו חוזרים הביתה, נשארים
במכנסיים קצרים, מציפים כל הזמן את הרצפה במים קרים שהיו
מתנדפים תוך דקות, ומנסים לעבור את החום הנורא, ואז - עפרה
נסעה לים, דווקא ביום כזה, וחזרה בערב בוערת אדומה ורותחת.
דאגה מהומה צריך לצנן כל הלילה תשכבי רגע אולי נשים שעוונית על
השולחן הנה כאן תכף יעבור הכאב מרגיע הלבן נכון, לא זה קר, עוד
מעט עוד מעט אל תבכי. שוכבת לוהטת עפרה על השולחן על שעוונית
ואבא ואמא מורחים ומציפים אותה בלבנייה (המכונה היום גיל הלבן)
ועוד לבנייה כדי לספוג את החום הקופח מגופה. אבא נסע לצרפת
לשנתיים כדי לגמור את הלימודים שלו, שנתיים בין גיל חמש לשבע
שחקנו שם בגן לוקסנבורג וכשחזרתי לארץ הייתי מה זה ילד חכם
וקופץ כיתה ויודע לקרוא וכותב וחשבון ומבקש מתנה מבית ספר כפרס
לימודים ספרla grand prairie  ולא כדור או משחק. אז רחל
המנהלת קבלה אותי לבית הספר שלה, של הפועלים, ארלוזורוב, וכל
יום ילדה מהכיתה שלי אילנה שגרה לידנו ואבא שלה הוא הצלם ממתי
שינזול לי דם, לקחה אותי הביתה אחרי בית ספר, כי הייתי חדש
בירושלים ומאז שאמא של מירון אספה אותי מהגן ברעידת אדמה לא
בדיוק הכרתי רחובות ואמא שלי לא האמינה שאני מכיר רחובות כמו
שהיא אמרה לי כשחזרתי מהטסט בנהיגה "נו נכשלת?" כדי שלא אחשוב
שהיא מצפה כך אמרה כששאלתי למה שאכשל. אילנה עזבה אותי יום אחד
אחרי בית ספר, שאלתי אותה את באה, לא אני הולכת לוורדה רפאלי
שאחר כך תהיה חוקרת מוח ואני אמרתי איך אגיע, תגיע אני לא
יודעת לא בעיה שלי, ובא מיכאל ואמר לי אתה רוצה הביתה, כן, אז
בוא אתי אנחנו באותה כיתה גרים באותו בית, תוכיח לי תספר לי מה
רואים בדרך, שידעתי בעל פה, ונתן בה סימנים, והכיר אותה באמת
טוב, אז הסכמתי ללכת אתו, ומאז שיחקנו במדרגות והיינו חברים,
ולא רוצים בנות מחורבנות... גם עם אלעזר הלכתי ברגל הביתה,
יותר מאוחר, אחרי שכמעט נדרסתי והנהג סטר לי ולקח אותי למנהלת
והסתכלתי עליה ואמרתי בלב שלא תגיד לאמא שהיא חברה שלה משיכון
הראל. אני חושב שבאמת רחל אף פעם לא סיפרה לאמא שכמעט נדרסתי
ברחוב הלל כשרצתי לכביש ולא הסתכלתי ובדיוק באה מונית כשחזרתי
מבדיקה בקופת חולים בכיתה ד'. קפאתי מפחד לפני המונית. והנהג
ירד וקודם נתן לי סטירה ואחר כך לקח אותי ביד למנהלת ואמר לי
תספר לה וסיפרתי לה ולחשתי בשקט לא לספר לאמא בבקשה. ואחרי
ארבעים שנה בחתונה של  ענת אצלנו בחצר בבית אמרתי לרחל תודה
שלא סיפרה לאמא. והתחלנו ללכת ברגל מבית ספר, לאט לאט כי זה
הזמן הכי יפה אחרי בית ספר, והלכתי עם אלעזר, שאחר כך יהיה
פרקליט ידוע ושנראה אצלו בבית עם עומרי שאבא ואמא לא ראו אותו
בכלל איך ברזיל מפסידה וכמה לא הוגן. נעצרנו בפינה אצל מנצור
במכולת בהתחלת רחוב הלל, ואלעזר קנה עוגת שמרים עם קינמון או
עם שוקולד, בשבעה גרוש, ועלינו ברחוב קינג ג'ורג' ולקחתי ממנו
כל פעם שלושה ביסים בדיוק: אחד מול הכנסת הישנה, אחד בסוף בית
פיגמליון, איפה שבאחד החורפים שטנו על קרשים כמו סירות בתוך
אתר הבנייה שממש ליד ארלוזורוב והיום בטח מגרש חניה. והביס
השלישי בסוף העלייה, ממש לפני מול ישורון, איפה שהגדר של גן
העיר שאחר כך יקראו לו גן העצמאות ממש נמוכה, ובששת הימים
הזהירו לא ללכת שם כי מכונות יריה מהעיר העתיקה יכולות לפגוע.
שם לקחו אותי בידיים ונזלתי דם כשרצו אתי לתפור את הסנטר שנפתח
כשהייתי בן ארבע ורצתי לדלת כי בדיוק התלבשתי בגדים יפים וגם
עפרה התינוקת ואבא ואמא כי בא הצלם אבא של אילנה שגרה קרוב
לעשות לנו תמונות חגיגיות שמתקפלות אחר כך לאקורדיון של תמונות
עם נייר מיוחד בין התמונות. חזק נכנסתי עם הסנטר וכל הגוף
בשפיץ של ארגז הקרח שעמד מול הדלת בפרוזדור. איזו מילה זו -
פרוזדור. היום אין פרוזדורים. בארגז הקרח, כי לא היה מקרר
כשהייתי בן ארבע, המקרר הגיע אולי כשהייתי בן שמונה או תשע,
וגם אליו אכנס לביקור, אבל זה יהיה אחר כך, אחרי הלילה שדברתי
ודברתי ולא אמרתי לה את שאומרים כולם. כי לפעמים לא צריך אולי.
ליד הגדר של גן העצמאות נזלתי דם שש עשרה פעם בדרך בדרך הביתה
כל פעם שד"ר ויסברג שהרדים לי בפה בבנין פיגמליון ליד מנצור
ובית המרקחת בפינה ועקר לי עוד אחת מ 16 השניים שלא רצו לרדת
לבד. והלכתי עם מטפחת על הפה והייתי גאה שאנשים לא יודעים מה
קרה לילד שנוזל לו דם ואני יודע שהכל בסדר. ושם גם נזלתי דמעות
והלכתי לאט וחשבתי ששלושה שבועות זה המון זמן ולא ייגמרו מאף
פעם ועכשיו לא אבוא לכיתה עד אחרי פסח ושושי כהן לא תדע שאני
אוהב אותה בכיתה ו'. אמא מה עושים כשאוהבים?