זה הרבה יותר קל לכתוב סיפור מהסוף להתחלה מאשר מההתחלה לסוף.
כי כשכותבים מהסוף אז יודעים בדיוק איך מסתיים הסיפור, ומה קרה
באמצע, ואילו משפטים נאמרו, ואיזה הבעות פנים נעשו בזמן אמירת
המשפטים האלו.
הבעייתיות היחידה היא להזכר בכל פרט ופרט, כי אם אתה יודע
לכתוב בנזונה אבל הזיכרון שלך מאעפן - סיפור טוב לא יצא לך,
לפחות לא כמו הסיפור שהתכוונת לספר.
כשכותבים מההתחלה לסוף צריך להמציא הרבה דברים. כלומר, יש לך
את הרעיון הבסיסי, שעלה לך בעקבות איזה אירוע כלשהו. זה יכול
להיות כשישבת באוטובוס וראית אישה זקנה שעוברת על פני המושבים
התפוסים מבלי שאף-אחד יקום ויפנה אותם בשבילה, עד שאיזה בחור,
שבאופן מפתיע מזכיר לך את עצמך, קם ומציע לה לשבת במקומו. אבל
היא מבטלת את המחווה בביטול-יד. והוא, הכפיל שלך, מתעקש. הוא
אפילו מתחיל ללכת לכיוון הדלת האחורית כדי לסמן לה שהוא במילא
יורד והוא לא צריך את הכיסא שהיא כן צריכה, אבל היא לא מתיישבת
על הכיסא.
והבחורה בכיסא ליד, זו שהוא התיישב לידה כנראה בגלל שהיא די
מושכת אבל כרגיל לא אמר לה מילה אלא פשוט ישב עם האוזניות בתוך
האוזניים שלו ובהה קדימה, היא בכלל לא שמה לב לזקנה ושמה את
התיק שלה על הכיסא הפנוי.

אז יש לך רעיון בסיסי, ועכשיו יש לך דמות ראשית.
ולא משנה מה יאמרו לך, תמיד יהיה בדמות הראשית משהו מהסופר.
אף-אחד לא יכול לכתוב בתור האלטר-אגו שלו. אני לא יכול,
לפחות.
אז עכשיו אתה יושב מול המחשב, והסמן של הוורד מהבהב בקצב שממש
לא תואם לשיר שאתה שומע עכשיו, ואתה צריך משפט פתיחה.
רגע.
לפני זה אתה צריך שם לדמות שלך. ויש כללים לזה.
לעזאזל, זה יותר קשה מלבחור שם לתינוק שלך.
לדמויות בסיפור שלך יש הרבה איסורים על השמות הנבחרים שלהם:
אסור שזה יהיה השם שלך.
אסור שזה יהיה שם של מכר שלך שיקרא את הסיפור, כי כשהוא יקרא
את הסיפור הוא עלול לחשוב שזה מבוסס עליו ואז לך תסביר לו
שהדמות שנתת לה את השם שלו מתאהבת בילדה בת 17 בסיפור שלך.
אסור שהשם יהיה שם שכבר השתמשת בו בסיפור אחר שלך, כי
הקוראים שלך עלולים להתבלבל ולחשוב שזה איזה סיפור המשך או
פרולוג. או שיותר חמור מזה - הדמיון שלך ממש מקרטע לאחרונה,
ושאתה ממחזר שמות.
אסור שהשם יהיה איזה שם בנאלי, כי בחייאת רבאק למי יש כוח
להתאהב בדמות שקוראים לה "דני"???  ובואו נודה בזה, אנחנו
רוצים שיתאהבו בדמויות שלנו.
אסור שהשם יהיה שם מיוחד מדי, כמו "צוף". כי, ישו הצלוב, מי
לעזאזל קורא לילד שלו "צוף"?  אתה רוצה דמות רגילה. לא מישהו
עם תסביכים.
אסור שהשם יהיה שם של מישהו שאתה שונא, כי אז אתה תכתוב
סיפור וכל הזמן תזכר באלעד הזה, שאגב עובד בחנות ירקות שמתחת
לבית שלו (אפילו לא בתור ירקן ראשי! - אגב, יש דבר כזה ירקן
ראשי? מה החלוקת תפקידים בחנות ירקות בכלל?), שהציק לך במשך כל
היסודי.
אז אתה הולך על שם שמדבר אליך, למשל מישהו שפגשת בלימודים או
סתם שם שנתקלת בו מתישהו והוא מצא-חן בעיניך.
ואתה בוחר לקרוא לדמות שלך "רועי". ב-ע'. כי מבחינתך רועי
חייבים לכתוב ב-ע', כמו שאת השם שלך חייבים לכתוב רק ב-ע'. ככה
חונכת משחר ילדותך. ונכון, לאחיך הקטן קוראים רועי ב-ע', אבל
אין מצב שהוא יקרא את הסיפור הזה. לא בגלל שהוא לא יכול לקרוא,
הוא לא מפגר, קיבינימאט, הילד יותר חכם ממך, הוא פשוט בוחר
חברים טמבלים להסתובב איתם.
לא, הוא לא יקרא את הסיפור הזה כי אתה לא מהטיפוסים האלו
שנותנים לאחים הקטנים שלהם לקרוא את הסיפורים שלהם.
לא, אתה מעדיף שזרים מוחלטים יקראו את הדברים שלך.

אוקיי. אתה אוהב לכתוב אוקיי. אוקיי. אוווווווקקקקקקייייי.
אוקיי. זו אחלה מילה. אתה גם פתאום נזכר איך ישבת פעם מול
הטלוויזיה באיזה גסטהאוס בתאילנד והיה שם איזה שוויצר אחד
שניסה להרשים כל מיני בנות בידע שלו, ודוגרי היה לו ידע די
נרחב אבל אתה לא סבלת את ההתנהגות שלו. אתה נזכר שהשוויצר ירה
שאלה אחרי שאלה וישר זרק לאוויר את הפיתרון לפני שמישהו ענה,
וזה כבר ממש עיצבן אותך.
עיצבן אותך עד-כדי-כך שכשהוא שאל את השאלה "מה אומרת המילה
'אוקיי'?" אז לא התאפקת ובמקום לסתום את הפה ולא להתערב,
כהרגלך, אתה פשוט אמרת בשלווה: "או קילד". אתה זוכר איך פתאום
כולם סובבו את הראש אליך, כי אתה ישבת שם מאחורה ורק ניסית
להתרכז בפרק של סיינפלד שרץ שם בטלוויזיה, ואז המשכת "אפס
הרוגים. ככה האמריקאים היו מדווחים בקשר למפקדה שלהם במלחמת
ויאטנם כשהם היו מסיימים קרבות בלי הרוגים בצד שלהם". ואתה
זוכר את הדממה שהשתררה בחדר לכמה שניות עד שהשוויצר סינן
"וואלה, יפה אחי" ואז פנה שוב לבנות ושאל עוד שאלות. אוקיי.

אוקיי. אז עכשיו אתה מול המחשב. הסיטואציה מרקדת לך בראש ביחד
עם השם רועי ב-ע', ועכשיו אתה תקוע. עכשיו אתה צריך להתחיל
לעבוד.
עכשיו זה הרגע שמפריד בין הסופרים הגדולים לבין אלו שסתם
מתחזים לכאלו. לסלינג'ר ואדאמס זה לא היה קורה.
השירים ממשיכים להתחלף, אבל הסמן עדיין תקוע לו בקצב המונוטוני
המעצבן שלו. קולדפליי היא להקה די מונוטונית ומעצבנת, אתה חושב
לעצמך, אבל מיד מחזיר את המחשבה לרועי שעומד לו ליד הדלת של
האוטובוס עם הזקנה הסרבנית והבחורה שהניחה את התיק שלה על
המושב שלידה. ואתה רותח בתוכך, כי הבחורה הזו, שאין לה שם -
היא לא ראויה לשם, הכלבה הזו - לא רק שבמשך כל הנסיעה היא לא
פתחה בשיחה עם רועי אלא גם לא ממש מרגישה בחסרונו ומוסיפה חטא
על פשע בכך שהיא שמה את התיק שלה, שבכלל לא נראה כבד, על הכיסא
שהזקנה בסופו של דבר הייתה מתיישבת עליו. אתה בטוח בזה שהיא
תשבר בסוף ותתיישב. גם רועי בטוח בזה. אבל רועי דווקא אוהב את
קולדפליי, לא שזה מונע ממך לאהוב אותו, כי גם אתה איפשהו מסוגל
לסבול אותם, אפילו קנית את האלבום הראשון שלהם בתירוץ שאתה
צריך איזו להקה שתמלא את הפער שרדיוהד השאירו כשהם הוציאו את
'קיד איי'. בסופו של דבר למדת לאהוב את 'קיד איי' , אבל לא
כמו שאתה אוהב את 'דה בנדס'.

די. אתה נסחף. הראש שלך באמת צריך להיות פה בסיפור. אתה
מתלבט בינך לבין עצמך ושוקל אם להוסיף דמות נשית נוספת לסיפור.
כן, כי הכלבה הזו - זו עם התיק, כן? לא הזקנה - היא ממש לא
הטעם שלך. אין מצב שתתן לה להחזיק את כל הסיפור על עצמה. אתה
חייב דמות נשית נוספת. מישהי חיובית.
אחת שתפתיע את הקוראים ושתוכל לזרוק דרכה על מיני מחשבות שרצות
לך בראש מדי פעם כשאתה לא מצליח להתרכז.
אז אתה כותב שפתאום - אתה לא כותב "לפתע", למרות שזו עברית
יותר תקינה וחיננית. אתה לא אוהב עברית תקינה וחיננית, לפחות
לא בסיפורים שאתה כותב. ולמען האמת, אתה גם לא סובל את זה
בסיפורים של אנשים אחרים - רועי מרגיש איזו יד שנוגעת בו
בזרוע. ואתה רואה איך רועי מסתובב ורואה מולו איזו בחורה
שנמוכה ממנו בראש מסתכלת עליו ומזיזה את השפתיים.
ורועי הרי לא מיומן בלקרוא שפתיים, לפחות לא כמו שהוא היה רוצה
להאמין, אז הוא מוריד עכשיו את האוזניות וממלמל בהתנצלות
"מה?". ואז הבחורה מחייכת קצת, לא את החיוך הכי יפה שלה, היא
מסוגלת לחייך כ"כ הרבה יותר יפה, אבל עכשיו היא רק חייכה קצת
כי הסיטואציה הצחיקה אותה רק קצת.
אתה בטוח שהיא מה-זה מיוחדת הבחורה הזו, שאתה כבר נותן לה שם
בראש שלך אבל עדיין לא חושף אותו כי אתה רוצה שזה יבוא לקוראים
בהפתעה, הפתעה כזו שתגרום להם לחזור כמה פסקאות אחורה ולקרוא
את הכל שוב ולחייך כי עכשיו הם מבינים יותר טוב למה כתבת את מה
שכתבת קודם.
בכל אופן, הבחורה הזו מחייכת קצת ואומרת לו "זה מבאס כשקמים
בשביל מישהי מבוגרת ואז היא לא מתיישבת שם, הא?". ורועי גם
שולף חיוך קטן, אבל זה בגלל שהוא חושב שהחיוך שלו לא יפה אז
הוא מאוד נזהר לא לחייך יותר מידי, ושוקל אם לתרץ את זה שהוא
קם בכך שהוא במילא תיכף יורד למרות שהוא יודע שזה שקר גס ויש
לו לפחות עשרים דקות לעמוד עד שהם יגיעו לתחנה שלו וברור שאם
הוא ישקר לבחורה הזו שנראית די אינטיליגנטית אז היא תדע את זה
וגם תשים לב שהוא לא יורד בתחנות. אז הוא מחליט להתוודות
ולהגיד לה שזה אכן מבאס. והבחורה עכשיו אומרת לו שלפחות הוא
קם, ושזה דבר נדיר היום שצעירים קמים למבוגרים.
אתם קולטים? הבחורה הזו, שבבירור יותר קטנה מרועי, אומרת לו
ש"צעירים" כבר לא קמים למבוגרים. לא שהיא לא צודקת, בימינו
צעירים כבר לא קמים למבוגרים, אבל עדיין זו הייתה אבחנה מאוד
חצופה מצדה, ורועי, זה מצא-חן בעיניו, אז במבט כאילו-נבוך
כאילו-מתנצל בשם כל בני דורו מהנהן ומסכים איתה.
והבחורה הזו ממשיכה לדבר, אבל לא בצורה מעצבנת אלא בצורה
מרתקת. מרתקת את רועי לפחות. אני לא יודע אם אני הייתי מרותק
כמוהו.
היא מספרת לו איזה מקרה שהיא ראתה פעם באוטובוס, מקרה שאין לך
באמת זין להמציא כי אתה סופר עסוק שבמילא ממציא את רוב הסיפור
הזה בראש שלך, אותו ראש שאמור עכשיו ללמוד למבחן במאקרו-כלכלה
שיש לך מחר, אז אתה פשוט כותב "היא מספרת לו איזה מקרה".
הקוראים שלך יבינו, הם אינטיליגנטים, אתה מחמיא להם
כבדרך-אגב.
אז הבחורה הזו מספרת לו איזה מקרה, ורועי מקשיב באמת כי הוא
ממש אוהב את איך שהיא מספרת לו את זה. והשיחה ביניהם נמשכת,
והיא שואלת אותו מלא שאלות. והוא ממש אוהב כשמתעניינים בו.
בד"כ הוא רגיל להיות זה שמתעניין באחרים, אבל עכשיו היא שאלה
והתעניינה ובאמת היה אכפת לה.
ודוגרי, ממש לא היה אכפת לו שהיא רק בת 17, ושאין מצב שיצא לו
משהו מכל העניין. באותה שיחה, שארכה קצת יותר מרבע שעה, רועי
היה מאוהב בבחורה הזו. והם לא דיברו על דברים עמוקים, בכלל
לא.
אחד הדברים שהם דיברו עליו היה האם הוגים את המילה "חפרפרת" עם
דגשים בשני ה-פ'-ים, או חפרפרת כשרק הפ' האחרונה היא בעלת דגש
או שבכלל אומרים חפרפרת בלי דגשים בגלל שזה נשמע יותר הגיוני,
כי הרי מדובר בשם של חיה שנובע מהשורש ח.פ.ר שאין בו דגש, אבל
זה לא נשמע כוחני מספיק לחיה כזו, ובגלל זה יותר ריאלי שזה
יהיה חפרפרת עם שני דגשים, או לפחות דגש אחד.

וכשרועי הגיע לתחנה שלו, אתה מדמיין את הבחורה שואלת אותו:
"תגיד, איך קוראים לך בכלל?" והוא עונה לה "רועי", ומוסיף "עם
ע'" כדי שהיא לא תתבלבל חלילה.
ואז הבחורה מחייכת, הפעם חיוך יפה, החיוך הכי יפה שלה, ואומרת
"אני נעה. בלי ו'".