באחד החדרים בבנין גילמן שבאוניברסיטת תל-אביב ישבו שני אנשים:
אחד מהם, יונתן שטרק, 26, גבוה ורזה, דוקטורנט להיסטוריה,
מדריך בחברה להגנת הטבע, עמד ודיבר. תמיד היה מדבר בלהט,
במיוחד כשסיפר על חוויות שעבר ושנראו לו מיוחדות. השני, אפי
כהן, 28, תלמיד החוג לפילוסופיה ומוסמך במתמטיקה, היה ישוב על
אחד מבין כעשרים כסאות שהיו מפוזרים בחדר. הכסאות מסודרים כאן
בסידור די אקראי, חשב לעצמו. מעניין אילו תהפוכות עברו הכסאות
האלה מן הפעם האחרונה שבה היו מסודרים בשורות או בחי"ת או
בסידור מדויק אחר, ועד שהגיעו למצב שבו הם עכשיו, כשכל כסא
מופנה לכיוון אחר, ורק שלושת הכסאות הצמודים ליד הקיר מעידים
שפעם, כנראה, הכיתה היתה מסודרת. הוא התבונן עוד רגע או שנים
על הכיתה ופסק לעצמו: לפי המצב הנוכחי של הכיתה, מאז הפעם
האחרונה שהועבר בה שיעור, חלף זמן רב. הוא אהב לקבוע קביעות
פסקניות כאלה, זה עזר לו להרגיש חכם. במיוחד עניין אותו הכיסא
שהיה צמוד לחלון, מופנה כלפיו. למה שמישהו יביא את הכסא למצב
כזה, הוא תהה. הרי החלון לא גבוה כדי שיהיה צורך בכיסא כדי
לפתוח או לסגור אותו, או להציץ ממנו. והכיסא היה צמוד מדי לקיר
מכדי שאפשר יהיה לשבת עליו - לא היה מקום לרגליים. מוזר, חשב
לעצמו.
"...שומע אחי?", הוא הוער משרעפיו, "אני נכנס למערה עם הקבוצה
מאחורי, כרגיל, ופתאום אני רואה אותה, שוכבת שם באמצע המערה,
הייתי בשוק!''
"מה? את מי??" אפי גילה עניין אמיתי, בפעם הראשונה מאז תחילת
דבריו של בן שיחו. יונתן הסתכל לאפי בעיניים, ומעודד
מההתעניינות המשיך -
"בחורה צעירה אחת שאני לא מכיר. ותבין, זה היה שבת, שמונה ורבע
בבוקר, קבוצה ראשונה. והיא ככה שוכבת לה שם בדיוק באמצע המערה,
קפואה, בהתחלה הייתי בטוח שזו גופה. אני מתקרב ובא למשש אותה
ואז היא פתאום פוקחת עיניים, הרעש שעשינו העיר אותה, לוקח לה
כמה שניות שרואים שהיא עוד לא מבינה כלום, ואז היא קמה, כולה
לבנה מהחול, ושרוטה, אלוהים יודע איך היא נשרטה ככה ואני עדיין
בשוק המום לא מוציא מילה רק מתחיל לחשוב מה אפשר לומר במצב
כזה, ואז היא קמה ועומדת ואומרת בקול חלש ועייף "אני נורא
מצטערת", אוספת את התיק שהיה שם על הסלע, הולכת לכיוון הפתח
ויוצאת. ואני עדיין המום וגם כל הקבוצה כולם בשקט אףאחד לא
אומר מילה. ואז אני חושב כמה שניות, ואומר היא בטח צריכה עזרה,
אז אני אומר לקבוצה לחכות רגע בסבלנות בתוך המערה ואני יוצא
אליה החוצה עם הג'ריקן, היא עוד לא הספיקה להתרחק יותר מדי,
ואומר לה את בסדר, את צריכה עזרה? והיא אומרת לי לא, אני
מסתדרת לבד, תודה. ואז אני שואל אותה איך היא הגיעה לשם ומה
היא עשתה שם, והיא אומרת לי שבסדר והכל בסדר היא פשוט נרדמה.
נרדמה! כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם להירדם בשישי בלילה
באמצע מערת הפעמון בבית גוברין. ואיךשהוא שהיא אמרה את זה זה
באמת היה נשמע לי לרגע נורמלי. ורציתי לשאול אותה עוד שאלות
אבל התביישתי כי היא נראתה החלטית כזאת ולא נראה לי שהיא רוצה
לספר. אז רק שאלתי אותה אם יש לה איך לחזור, והיא אמרה שלא
בעיה היא גרה פה בבית שמש היא רק צריכה למצוא טרמפ. אז הבאתי
לה לשתות מהג'ריקן, היא אמרה תודה רבה עכשיו אני הולכת, אני
בסדר. ואז היא הלכה ואני חזרתי לקבוצה שכולם כבר היו מחוץ
למערה והסתכלו עלינו, ושאלו אותי מה קרה כאילו הם לא ראו ושמעו
הכל, ומיזאת כאילו שאני יודע מיזאת, ואמרתי שאף פעם שהדרכתי לא
קרה לי מקרה כלכך מוזר, ואז התחלתי לספר להם על המערה והמשכנו
בסיור כרגיל".
"ללא ספק תקרית מעניינת", הפטיר אפי ברוב חשיבות עצמית.
יונתן שמח. משום מה כל תגובה חיובית של אפי, ולא היו רבות
כאלה, גרמה לו מין התחממות כזאת בלב, וכשאפי ממש התעניין
בסיפורו הוא הרגיש מוצלח במיוחד, והפעם אפילו העיניים של אפי
היו פחות כבויות מתמיד. מאז שנפגשו לראשונה לפני חדשיים, בשיחה
אקראית בקפיטריה, השתדל יונתן לראות את אפי ולדבר איתו כמעט כל
יום. הוא תמיד היה מכין נושאים לדבר עליהם, מתכנן איך הוא
ילהיב אותו. אפי, שהיה אדם חברותי, לא התנגד למפגשים האלה.
למעשה היה לו זמן לחשוב בהם על הרבה נושאים אחרים בזמן שיונתן
מדבר. הוא אמנם שם לב למשהו חריג בהתעניינות של יונתן בו, אך
בהיותו אדם שמרוכז בעיקר בעצמו ובמחשבותיו שלו, לא הקדיש לכך
מחשבה יתרה. יונתן, שהבחין כמובן שאפי לא מתעניין בו כלל, לא
חדל לקוות לכך. אך הפעם היה לו סיפור מיוחד במינו, ואפי באמת
התעניין, והקשיב. בעצם, אףאחד אףפעם לא התעניין מדי ביונתן,
הוא לא התבלט בגן ובביתספר, היה מין ילד רגיל שכזה, ילד טוב
ממושב מעלה החמישה, קצת היפראקטיבי, לפעמים עשה קצת דברים
שובבים כדי למשוך תשומת לב. בלימודים הוא היה תמיד משקיע, כי
הרי אמא הסבירה שחשוב להשקיע. שום דבר לא בא לו בקלות, אך בסך
הכל היה תלמיד טוב, עם נטיה למקצועות ההומאניים. בהיסטוריה הוא
החל להתעניין בזכות המורה המצוין שהיה לו בתיכון, שסיפר את
ההשתלשלות ההיסטורית כאילו הוא מספר סיפור. יונתן היה יוצא
מוקסם מן השיעורים שלו. בעקבות זה ובעידודו של המורה, החל
לגמוא בשקיקה ספרות היסטורית, ספר אחר ספר. מכאן אך טבעי היה
עבורו להירשם אחרי הצבא ללימודי היסטוריה באוניברסיטה, והנה
עתה היה עובד כבר על הדוקטורט. בשירותו הצבאי היה מש"ק חינוך
וידיעת הארץ. הוא רצה בתחילה להתגייס לקרבי, אך היה בן יחיד
ואמא פחדה. שם בצבא הוא הכיר את נעה, החיילת הפופולארית שמשום
מה התאהבה דווקא בו. הוא אף פעם לא הבין מה היא מצאה בו, ולא
חש כלפיה שום רגש מיוחד, אך לא יכול היה שלא להיעתר לחיזוריה,
סופסוף מישהו מגלה בו עניין, ועוד החיילת הכי מבוקשת בבסיס.
היא אמרה שהיא אוהבת את הפשטות שלו, היא העריצה את ההתלהבות
שלו מהיסטוריה. היא עצמה לא התלהבה מכלום חוץ מבילויים
מאוחרים, ויונתן תמיד חשב שיש משהו מזויף בכל ההתנהגות שלה. רק
אהבתה כלפיו היתה אמיתית. זה היה ברור. למעשה לא ידע אם עד
היום הצליחה להתגבר עליה. אבל לא היתה ברירה. אחרי כמה חדשים
שנחשבו לזוג, היה ברור שצריך לפרק את החבילה. הוא פשוט לא אהב
אותה, וכבר התחיל להכיר בכך שמעייניו נתונים בכלל למין הגברי.
ואז הוא השתחרר והגיע לאוניברסיטה, שם יכול היה להקדיש את כל
זמנו ללימוד ולמחקר היסטורי. בתקופה זו הוא לא התעניין כמעט
באנשים. את יצריו הוא סיפק מדי פעם בחדרי שירותים של מועדוני
גברים בתל-אביב. עד אותו יום, היום שבו פגש את אפי ושינה את
הכל. עם אפי הכל היה שונה. הוא השתוקק לאפי, הוא הוקסם ממנו,
הוא העריץ אותו, והוא התעלם מהעובדה שאין סיכוי שיקבל משהו מזה
בחזרה.
"אמרת שהיא גרה בבית שמש?", אמר פתאום אפי. "איך היא נראתה?"
שאל בעניין שרק הלך וגבר.
"לבנה כזאת, אולי רק מפני שהיתה חיוורת, ממש צעירה, נראית בת
20 בערך. עם שיער שחור ארוך, שנשאר חלק אפילו עם כל הלחות של
המערה. ועוד לא סיפרתי לך שאחד המטיילים צילם אותנו עם מצלמת
פולארויד והביא לי את התמונה למזכרת! היא כאן אצלי בתיק."
המחשבות בראשו של אפי התרוצצו במהירות לא אפיינית. לא, אין
מצב, לא ייתכן שזאת זלדה. זלדה, זלדה האחת שאהב. אף פעם לא חש
אהבה לפני כן. כנער סבר שאהבה היא סתם פיקציה שמופיעה בסיפורים
על נסיכים ונסיכות. שכל הסיפורים והשירים שמהללים אותה הם סתם
תופעה תרבותית מוזרה. הוא תמיד היה אדם רציונלי, ככה הוא חינך
את עצמו להיות, לא אמוציונלי כמו אמא עם התקפי הבכי האלה שלה.
ואמא היתה גאה בו על כך, וגם הוא. תמיד ניתח מצבים בצורה
אנליטית, וידע להקיש מהם מסקנות נכונות. להוציא את הרגשות מחוץ
למשוואה. רגשות מיניים בכלל היו זרים לו. בלימודים היה תלמיד
מצטיין, הכל הלך לו בקלות. אחרי השחרור החל ללמוד באוניברסיטה
מתמטיקה, המדע המדויק ביותר. שם הוא פרח. קשיים הוא גילה רק
בכתיבת תזת המוסמך, אז הופתע לגלות שהצלחה במתמטיקה תובעת גם
כישורים שונים ממה שציפה. אך ההפתעה הגדולה שלו באותה תקופה
באה מכיוון אחר. הוא שימש כמתרגל בקורס שנה א' וזלדה היתה שם.
זלדה, שבכלל לא היתה חכמה או נאה במיוחד. שהיתה מגיעה אליו
בשעת הקבלה לשאול שאלות, ולפעמים היתה עוברת בקלילות לנושאים
אחרים כמו השלכת או הדיאטה שלה. והוא, בן 25 כבר, לא הבין מה
זה פרץ הרגשות האדיר, הלא-נורמלי ולא-רציונלי הזה שלו כלפיה.
זלדה הקטנה והתמימה, השברירית, הרגשנית, כלל לא דומה
לו,
לאפי השכלתן, הגדול, הגרום. לקח לו זמן להבין בעצמו שזאת אהבה,
כמה מוזר. אבל לזלדה היה חבר שהיא העריצה, גם עליו היא סיפרה
לו. כך שלא היה סיכוי, היא אמרה לו במפורש. אפי היה שבור. הוא
השלים מהר תזה בינונית במתמטיקה, ועבר ללימודי פילוסופיה,
במסלול לדוקטורט. את הכל הוא עשה כבדרך אגב, בהתאם להחלטות
חפוזות ובלא החדות שהיתה אפיינית לו קודם לכן. מזלדה הוא השתדל
לשכוח. להעלים את כל השנה הזאת עמוק בתוך תהום הנשיה. והנה
עכשיו היא שוב צצה, זלדה, בסיפור המוזר הזה של יונתן. והנה
היא, בתמונה, עומדת ליד יונתן. "אני לא מאמין, זאת זלדה,
זלדה!!" הוא צרח בקול.
"מה, אתה מכיר אותה?" שאל יונתן, נסער גם הוא למראה המבע על
פניו של חברו -
"זאת זלדה, הו זלדה!" אמר אפי.
"אפי, אפי, הו אפי!" אמר יונתן.
