יום אחד אני אלך, אעזוב
רק המילים האלו יישארו, חסרי משמעות.
כל הרגשות הללו, הם מוטחים בקירות,
אני יכולה לראות את גצים שיוצרות המכות, הם לא נעלמים
כבר עכשיו, בשונה ממני, בת התמותה,
הם, כמו אנדרטת עולם, לא ישכחו
ויועברו מאדם לאדם.
והם יהיו אלה שלבסוף ירגישו איך אהבתי אותך.
אני חושבת שלחיות עוד ועוד זה טוב, לאהוב אותך עוד ועוד
רק כדי שתהיה בן-אלמוות ולעולם לא תקדים אותי, לא תברח
כמו שאני קוראת למוות - הוא כזה לא מפחיד
אבל עדיף שתשמור ממנו מרחק.
אני כ"כ מתגעגעת, רוצה להחזיק בידך, לנשק אותה
אני כ"כ מתגעגעת, אני כ"כ לגמרי לבד, וכל השאר זרים... אני כ"כ
מתגעגעת.
מעל נהר הדמעות אני שומעת קולות וצלילים
ואני יודעת שאי שם אתה כותב לי, שאולי בקיץ הדברים ישתפרו,
הפרחים יפרחו על אדן חלוני,
וימים יחלפו על הלוח.
ובלעדיך זה כמו בלעדי, אני כולי טעויות ותיקונים
כולי משגה גדול, רע - בלעדיך אני לא שלמה.
מבטי התר לא עוצר מעצמו, ולבי, הו לבי רק ממשיך להלום
ונראה כי עד הבוקר לא יישאר מאומה, ואפילו הלילה נמצא בסימן
שאלה
לא משום שאיני יכולה למצוא אותך, אלא משום שסופסוף אגלה
פרידה.
המדרכות כבר כמלות תחת מטח הגשמים
והסתיו כבר הדיף ריחות משכרים
ואני יודעת שאי שם אתה כותב לי, שאולי זה יקרה
אבל מכתביך אובדים בידי.
וכמובן שאני חוטאת גדולה, אבל אהבתי אליך תמתיק את הגיהינום
הזה...
אבל לשם מה? הרי בלעדיך זה כמו בלעדי ואם לא תאהב את זה הרי
תחזור חזרה
ותמשיך לחיות כמו שחיית, אבל אני, הו כן, אמשוך בחוטים
ובכל זאת כשאני פה אתה נמצא במרחקים
ואולי אפילו מחר אני אצלצל
ובינתיים אני סתם מעבירה זמן בלעדיך
והסוף הזה רע, הוא עצוב
אך הוא לא ייתלש, הדפים האלו - הרי ניתן להשמיד?
ועכשיו זהו זה...
זה הסוף...
ואני? כולי שלך. |