הקניון של יום שבת בערב, שמתחיל בתשע על הדקה, הוא לא הקניון
של יום ראשון ושני ושלישי, כי הוא הקניון של יום שבת בערב.
ביום ראשון, ושני ושלישי אנשים לא יודעים להעריך את הקניון, כי
הוא נראה כאילו היה שם תמיד. אבל הקניון של שבת בערב הוא כמו
לחם ביום ראשון בבוקר, אחרי שמישהו טחן את כל הכיכר ביום שישי
בלילה.
האנשים בקניון של יום ראשון, ושני ושלישי לא סופרים את הקניון
ממטר, נכנסים אליו ודורכים עליו בזלזול, כאילו היה איזה מבנה
שאינו קניון. וביום שבת בערב נכנסים בזהירות, מסתכלים סביב,
מעכלים. בדרך לקניון של יום ראשון, ושני ושלישי אנשים חולפים
על פני המאבטח הרוסי כאילו ישן שם, על יד דלתות הקניון של יום
ראשון ושני ושלישי, זורקים לו מבט כזה של 'אתה רק מאבטח של
קניון שהוא סתם קניון של יום ראשון, ושני ושלישי'. אבל בדרך
לקניון של יום שבת בערב, האנשים מסתכלים על המאבטח בעיניים
גדולות, במבט ירא. הוא לא סתם מאבטח, הוא מאבטח של קניון ביום
שבת בערב, שפתח את שער הקניון בתשע על הדקה, שהקים אנשים
ממקומם על המדרגות מחוץ לדלתות הקניון, שהפסיק את שיחתם,
שהעמיד אותם בטור ארוך לפניו.
אנשים נזכרים פתאום שהם צריכים דחוף את החדש של ריטה, או קלמר
של ניקי ביום שבת בצהריים ומשלוש כבר עומדים בתור לקניון של
יום שבת בערב, כמו בעלייה למטוס בשדה תעופה, מתערבבים זה בזה,
לוחצים ונלחצים, וצועקים ומשתפים, ולכולם מטרה אחת. הברכיים
שלהם רועדות והם מסתכלים על הקניון הסגור של שבת בצהריים
ומחכים שיהפוך להיות הקניון הפתוח של שבת בערב. וכשהוא הופך
להיות הקניון הפתוח של שבת בערב הם צועדים לתוכו בשקט, נושמים
את הריח המיוחד של הקניון של יום שבת בערב, מסתכלים על הקניון
מתעורר משינת סוף-שבוע, מהלכים בו מופלאים, המומים. רוצים
להשתטח על רצפת הקניון של יום שבת בערב, לנשק אותו ולומר מילות
געגועים.
הקניון של יום שבת בערב הוא לא הקניון של יום ראשון ושני
ושלישי. הוא געגוע ואהבה שמתחילים בתשע על הדקה.