אינטימיות מעוררת בי אי נוחות, אי נוחות עשויה לעורר בי בחילה.
בחילה מביאה שחרור נפלא. שחרור נפלא מפחיד אותי עד מוות, שכן
אני פוחד לאבד את החופש. לכן אני מוותר מיד על החופש לטובת
תחושת החמצה. תחושת החמצה גורמת לי להבין שאני חייב להתעשת,
תובנה שבהכרח מביאה איתה חוסר אונים. חוסר אונים עושה מחשבות
על מוות, מחשבות על מוות ממלאות אותי אושר, אושר ממלא אותי
עצב. אני לא אוהב להיות עצוב, לכן אני מתחיל לרחם על עצמי.
רחמים עצמיים גורמים לי לבוז לעצמי ובמקרים קיצוניים גם לשנוא
את עצמי. יחס כלשהו שלי לעצמי מחדיר לתוכי רגשות אשם על כך
שאני אגואיסט. רגשות אשם מפריעים לי לישון. כשאני לא ישן אני
עייף. כשאני עייף קשה לי להרדם. כשאני לא נרדם אני נהיה עייף.
עייפות מדכאת אותי. דכאון ממלא אותי חשיבות עצמית. חשיבות
עצמית מעוררת בי גועל. גועל מעלה אצלי זכרונות. כשאני נזכר במה
שהיה בעבר אני חש תוגה, במיוחד לעת ערב, ואז אני נאלץ להסיח את
הדעת. הסחות דעת מערערות לי את הבטחון העצמי, מה שמחזק לי את
האגו. כשהאגו שלי מתחזק אני מרגיש בינוני. בינוניות משולה אצלי
לסתמיות, ואני מתחיל בחיפושים אחר האמת. החיפושים מסתיימים
תמיד בהרגשה שאני משקר לעצמי, ולעולם אינם מסתיימים בעצם.
הונאה עצמית היא דבר חשוב. דברים חשובים עושים אותי דרוך.
כשאני דרוך הזמן חולף מהר יותר או לאט יותר מהרגיל. הזמן שלי
הוא קצוב, וזה מתסכל אותי ומאפשר לי לנשום. אני אוהב לנשום, כי
כשאינני נושם אני חש מחנק, ואז אני נהיה אלים. אלימות גורמת לי
צער רב על כך שאני לא מספיק חזק. ללא ספק, הייתי רוצה להיות
חזק יותר.