קראוני רגלי הרוח סוליות ללכת סחור
לשחוק חלומי לפרוטות, לדמוע בין יום הקיום
ולשאול מי אני כאן
ומחר אם מרוחי
עוד דבר ינהר
והיכן החירות?
איה השאול?
טביעות אצבעותיי עודן עיוורות
מגששות בגרד מדף חספוס האדמה
מצאוני נפרט בין בני חלציי ורגעיי
שהפילוני גרם, ארץ אפיים
לחולות
שואלת דעתי על שמלתך הפרחונית
-בתי,
אני עשור שנים מדבר עם הרוח
פנים אל פנים
ושואל איה
והאדמה שותקת ממרחקים לעברי
אני בן ארץ שאת שמלתה
ראיתי מעיניו של אבי
אני רואה ילדתי, לא תפסעי כמותי
-לא בתי, אינני האיש המבין במלבושים
ועדיים וטיב הבדים
שהאבנים והחולות דיברו אליי
והחושים שאלוני היכן הבתים
והעדים על השותקים
והחלומות לאין נוטים
והיכן נכרים הקברים
והמתים
והרובים והיריבים והאויבים
עוד מדבר בך ילדתי, נואשות
על האדמה, צלמה
חלום, ומה שברו
ומי מתים
ומי ממיתים
באין עוד משגיח
ריח העיר הגדולה
הגיר עלינו את רחובותיו הלעוסים
פנסים ואורות נאון
ביירות מעת לעת פוסקת
עוד הברה מדברה
כשבום על קולי
מחריש את קולה
את שואלת אותי בתי
מהיכן הם באים
הם רבים בתי, עם רובים וכלי משחיתים
זה קול החירות המתגלגל לעברנו, ילדתי
כך היא רועמת
היא אומרת שהיא זוכרת אותנו
גולים, שלא שכחה
להלום לבוא ממרחקים
מיילדת מפחדים
מצמידה חבוקים את ילדיה הפזורים
גורל נאמנים בין נפלם
לאי שם
שהם נולדים צומחים ונובלים
כאן אלה הרעמים המדביקים
בקולות ההדים
ומציתים את ילדי האבנים
שם זקופים האחים
אל תראי אותם בני עניים
בני הפחים
והבדונים העזובים
העזים בין הגברים
שם הולכות היפות בבנות ילדתי, במחנות,
זוהרות, באין עדיים ושמלות
עד שהם
מתים
באגרופים קמוצים
אלה האחים,
ילדתי
שמלתך הפרחונית עומדת בינינו
שעודני אוחז בחשכת לילותיי
את זיכרונותיו של אבי
עששית ופתיל
מאיר רועד
אני הרוח המועדת בתי,
לעבר הכפר שרכס בי
נקישות פח דולף
ומראה נערות המחנות האפורות והיפות
ששדות הפרחים והעדרים
זיכרון שאינו חולף
מלחשש ילדותי
שצבע בי עמים ודמים
ואדמה ואודות גזע
גם של עץ זית
וגג רעוע
באין בית
קורת כסות אמי הזורמת בדמי
ועיניו של אבי כוכבים מאירים
עוד פועמים בלבי
כן ילדתי
שמלתך הפרחונית, מה יפית
היפה בבנות הערים.
אני שותק מה אומר ואשיב
שדעתי בימים ועמים
שאני חלום
ושברו
שצמח מסדקי הכפר
שאינם מתאחים צומחים
אריחים בלבי
שעוד טובל מילותיי
בעדרים,
והם זורמים בעורקיי צמר כסות דמים
בין ביירות לחירות
כן ילדתי, שמלתך פרחונית
 |
