אני על סף קריסה,
התמוטטות עצבים.
כבר קשה לי לשלוט במוח שלי,
כבר לא יודעת מה נכון ומה בראש שלי,
מה מרצוני ומה מדחפים,
מה אני רוצה,
מה אני יכולה
ומה לא.

כרגע אני מרגישה שלא יכולה כלום.
נשברת,
אין כוח יותר,
לא לעבר,
לא לעתיד
ובהחלט לא להווה.
לא יודעת איך לעכל הכל.
הכל מלחיץ,
הכל פוגע,
הכל מפחיד,
הכל משגע,
הכל יותר מדי.
כבר לא יודעת אם זאת אני,
או כל מה שעבר על המוח שלי בשנים האחרונות,
ואולי מההתחלה, שיוצא לתוכי.
אם אני מכבה או מוסיפה קרשים למדורה.
אם לחיות או למות,
אם זו בכלל שאלה.
אם אפשרי או אם כדאי,
אם זה הכיוון או הדרך למטה.
אם צמחתי או אם עקרתי את נפשי מהשורש,
אם זה רגש או מחשבה, או בכלל הרגל,
נאבדת בתוך עצמי.
מרגישה יותר ויותר לבד,
עם כל שנה שעוברת, כל חודש, שבוע, יום, ודקה,
מרחפת בין שפיות לחוסר כמעט מוחלט בה.

קשה לסמוך על אנשים,
אפילו על הכי קרובים
ובעיקר על עצמי.

קשה להבין
את העולם,
המדינה,
המציאות,
את עצמי,
את הסובב אותי,
את ההחלטות שלי,
אם החלטיות הן או נטו אימפולס.

אין כוח,
אין מנוח,
אין מנוס.
מרגישה חלולה,
כאילו מביטים דרכי,
שלוקחים כמובן מאליו,
אם בכלל מסתכלים לכיוון.

מרגישה שהכל בורח ממני,
שהכל הולך הפוך,
ששום דבר לא בסדר.
שגם לא היה, אך עדיין איפה שהוא מקווה שיהיה,
עדיין מאמינה?
קשה להחליט,
קשה להבחין בין נכון לשקר וכזב,
קשה להחליט מה טוב בשבילי ומה רע.

אם אוהבים אותי באמת או שרק עושים הצגה,
אם מה שבניתי מעצמי הוא בעצם רק הריסה,
הריסות של שפיות, של חיים ואהבה
שהפכו לכאב, גסיסה ואכזבה.

הולך ממני,
בורח רחוק
וההרגשה שגם לא יחזור
שיחזור,
בבקשה,
רק את זה
אני רוצה.
שפיות,
מציאות,
חיים,
אהבה,
שמחה,
הבנה,
הגינות,
צדק,
נתינה
וגם קבלה,
הדדיות,
אמונה
ואמת.

אפשרי או סתם אשליה?

זה הכל בראש שלי או שהמציאות דפוקה?

משהו פה לא בסדר,
אבל מה?
איך עולים על זה?
ואיך מתקנים?
וכמה בכלל אפשר כבר לתקן
כשהכל שבור לרסיסים
שמפוזרים ברחבי החלל.

לאן אני הולכת?
מאיפה אני באה?
אני בכלל אמיתית?
החיים, אמיתיים הם?
אהבה, מציאותית היא?
הבנה, באמת הדדית היא?
השלמה, אפשרית היא?

להפוך מגז למוצק, זה אפשרי?
נוזל לי המוח
יחד עם השפיות.

שמישהוא יעצור אותי,
שיהיה באמת אכפת.
שמישהו יראה
ויבין
ויאהב,
בגלל מה שאני
ולא בגלל מה שרוצה שאהיה
או חושב שהייתי.

תעצרו אותי,
זה לא ייפסק.
תעצרו אותי,
בבקשה.

יותר מדי חוסר שינה,
יותר מדי שנים של שבירה,
יותר מדי בעיות בלי סגירה,
יותר מדי ציפייה.

יותר מידי עלי,
יותר מידי אולי,
מעט מדי זו גם אפשרות.
כלום, אולי זו המציאות.

איפה האור ואיפה המנהרה,
אם הייתי מוצאת את שניהם אולי יכולתי לראות את הסוף,
את התקווה.

לאן היא נעלמה?
לאן כולם נעלמים?
לאן אני נעלמת?

העולם מתפוגג סביבי
וגם אני.
בלי מעצורים,
בלי כוונה,
בלי כיוון
ובלי תשובה.

אני צריכה פואנטה,
אני צריכה אחיזה.

יש לי הכל
ואין לי כלום.

איפה נעלמה התובנה?

שוב נכנסת לאותו מעגל הרסני,
בלי רצון
מושכים אותי
בחוטים,
משחקים לי בחיים
ולא נותנים לי טיפת שליטה.

או שמא זו אני שלא רואה, לא שומעת ולא מבינה,
אולי סתם הוזה.

מפחדת כבר לחשוב,
מפחדת לישון,
מפחדת להישאר ערה,
מפחדת לאכול,
מפחדת מהכל.

אני צריכה יד
שתרגיש,
שתרצה,
שתבין,
שתכוון,
שתציל אותי
מעצמי,
כי אני כבר לא יכולה.

כואב לי נורא
ואפילו לא יודעת מה,
אולי זה כלום,
אולי זה הכל ביחד,
אולי כדאי לסיים כאן
ולנסות למצוא קצת נחת,
לנסות בכל זאת קצת להאמין,
לתת צ'אנס לאלוהים
שלא עזב אותי,
שרק עובד לטובתי,
לפתוח את העיניים,
להרים את הרגליים
ולהתחיל ללכת
בלי לחשוב יותר מדי,
בלי להסס,
בלי לערב רגשות,
נטו מעשה.

ננסה.