נמרחתי על המיטה ופרשתי את השיער שלי על הכרית. הבטתי בבחור
ששכב מולי ונחר בשקט.
זו לא המיטה שלי. זה לא החבר שלי. אני ממש מקווה שזו לא אני.
ברגעים כאלו יש לי נטייה לחשוב מה הייתי יכולה לעשות אחרת כדי
לא למצוא את עצמי יושבת וחושבת מה הייתי יכולה לעשות אחרת.
'לו להחזיר ניתן את מחוגי הזמן...' פיזמתי לעצמי בזמן שהרצתי
טעויות על ההארד-דיסק.
יכולתי להסכים לצאת עם דוד ואז לא הייתי מכירה את אופיר
שבועיים אחר כך.
יכולתי לא לתת לאופיר הזדמנות שנייה אחרי שאני שילמתי על הדייט
הראשון. אין תחושה קשה מזאת לבחורה קלאסית שדוגלת באסכולת
"המזמין ישלם".
אני חושבת שאם הייתי נפרדת ממנו אחרי הסטירה שהוא העיף לי בגלל
שהוא חשב שאני בוגדת בו עם אלכס, אז גם היה לי יותר כבוד עצמי
וגם לא הייתי כאן עכשיו. זה הפסד כפול.
הלוואי שיכולתי לשכנע את אופיר לא לנסוע להודו. זה לא באמת
מגניב, זה סתם לחץ חברתי.
לא היה לי מספיק חוט שדרה לעזוב אותו כשהוא חזר מהודו עם
מחשבות נשגבות על התחברות לאני העצמי שלו ועם השגות לגבי האני
העצמי שלי. האופי החלש שלי מתחיל להיות מוטיב חוזר.
כמו מטומטמת, כשהוא עזב אותי, התחננתי שיחזור. אז נכון שזה היה
על לא עוול בכפי, אבל לעזאזל, אני לא יודעת לזהות הזדמנויות?
והיה הערב ההוא, ראיתי שהוא שיכור. ראיתי שהוא עסוק עם מישהי
אחרת. נתתי לו את המפתחות של האוטו. לא היה לי אכפת.
אני לא יודעת מי הבחור הזה מולי. כל מה שבא לי לעשות זה להתלבש
מהר ולברוח, כדי שלא יזכור את הפנים שלי.
עדיין לא אכפת לי שאני אשמה.
קיוויתי שאני איבלע ברכות של המיטה. לאט לאט, בגלים. למות
לתוכה עם כל המטען הרגשי שצברתי בחודשים האחרונים.
אימא של אופיר עדיין כועסת עליי. כועסת כי נתתי לו את המפתחות.
כועסת כי לא בכיתי. כועסת כי אני כבר לא באה לבקר.
הכי חשוב זה להיבלע במיטה.
מה היא רצתה שיקרה? שאני אמשיך לבקר בבית לוינשטיין בחור שכבר
מזמן אפסו סיכוייו לנשום באופן עצמאי?
חוץ מזה שבאמת לא אכפת לי מכלום.
שנאתי אותו גם ככה. אותו ואת עצמי, כי אני אתו. לא היה יוצא
מזה כלום בסוף. מזל שלא אכפת לי.
מזל שזו לא אני ששוכבת פה.
|