אני כל כך קשוב לה
וכל כך כרוך בה
ואלוהים עדי
שהיא אתי
בהרגשה הזאת
ואני כל כך מאוהב
שאיני מבחין כלל
שמטרים ספורים ממני
איבר נוטף שתן חודר לאיבר
בצורה הכי גסה שאפשר
שני ראשים מחוץ חלון
האחד שמוט
השני חסון
כמו שתי חיות בספארי
שבטעות נקלעו לתוך רכב מיושן
בלי מזגן

אני כל כך קשוב לה שלא נעים לי להפריע
אך בסוף אני מפתיע
"הסתכלי יפתי, הביטי ימינה -
ישבן גברי חשוף לחלוטין דוחף קדימה"
היפה שלי מסתכלת וכמוני היא
מזועזעת
רתוחה
כועסת
נעלבת
נגעלת
נבחלת
נדחית
כדי להכות על חטא
אני מתחיל לנסוע כדי להרחיק
כדי להדחיק
כדי לברוח ממקום בו מבקעים אישה במכונית
באוויר
עם ראש מחוץ חלון
כמו לא יודעים כיצד לבחול
באמצעים
לפחות הם נזהרים?
מקווה שזוג כאלה יודעים להיזהר
שמעו כבר על מחלות מין
בגן החיות ממנו הם מגיעים?

ואז,
הרהרתי על אהבה בקול רם.

והיפה שלי,
האהובה שלי,
אומרת לי שזה לא כך בכלל
שאין קשר בין אהבה לפרימיטיביות
בין השכלה לבורות
בין נאורות להורות
בין אהבה לתובנה
בין יצרים להבנה

וכל היצר שלי מזדקק להארה פשוטה
שאם אהבה יש בעולם אז מדוע נגזר עליי לכתוב,
להיגעל
לריב
להרהר במדון
בגלל יצרים של אחרים
בגלל זרים מוחלטים
בגלל שאין לי מילים להסביר
כמה אנחנו פגיעים.

ואם אני נזקק לדבר אחד
זה לא מין
אפילו לא אהבה
לא מגע; לא מילים
כי הרי מה זו אהבה
אם לא סתם מילה?
אני נזקק לחברתה שלה
לדיבורה, לכעסה
לטירופה, לשלוותה -
אלוהים
כמה שאני צריך אותה.

גם עכשיו.

07.08.2007
שלוש לפנות בוקר
התם, האופטימסט וזה שלא יודע לכתוב - כולם אני