[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אף פעם לא תראו אותי בוכה.
זאת הייתה הסיסמה שלי...
יצאנו למסיבה, שם הסתכלת עליי.
כמו תמיד, כולם מסתכלים, בוחנים אותי.
אני? סנובית אש.
לא שמה על כלום. מתלבשת איך שרוצה.
עד שבאת.
ונתקעתי, הסתכלתי, בחנתי.
"אפשר להזמין אותך לשתות!?" שאלת.
"לא, קודם רוקדים", עניתי.
רקדנו, וכמו תמיד...
נפלת בקסמים שלי...
כמו כולם.
כשניסית לנשק?!
"לא! תתאמץ, אני חושבת שאני שווה את זה."
המשכת בשלך, רקדת... חייכת, נגעת, אהבת.
אייסיקיו? לקחת. דיברנו.
שעות על גבי שעות, ככה.
אהבת את זה שיש לי ביטחון עצמי,
שאני אוהבת את עצמי.
שאני לא נותנת מהר, שיש לי שכל.
שתמיד אני מחייכת...
היו ימים שלא הייתי מתחברת לאייסי,
שנאת את זה, לא יכולתי לגלות לך למה.
כשהייתי באה הביתה? הייתי מסתגרת.
בגללו, אני שונאת אותו!
הוא היה עושה מה שבא לו, כשרצה להרביץ... היה עושה את זה.
ואמא? מסתכלת מהצד, לא עושה כלום.
רק בוכה.
אמא?! אני שונאת אותך, צעקתי עליה.
את לא עוזרת! אני הבת שלך.
מתחננת לאלוהים, שיעזור!
היו ימים שלא הייתי יוצאת מהחדר בגללו...
תמיד היה פוגע, מקלל.
שונאת אותך!! שונאת!
אני הבת שלך, למה? למה אתה פוגע?!
"כי אני רוצה ככה", היה צועק לי.
הייתי יוצאת תמיד, ממציאה תירוצים.
"שכחתי את המפתח, אין לי אף אחד בבית."
מפחדת להישאר בבית אתו. לבד.
זה משפחה, משפחה אמורה להיות מאושרת יחד, מגובשת.
למה מגיע לי העונש הזה?
היה מצלצל אליי, צועק לחזור הביתה,
והייתי חוזרת - תמיד.
בתקווה לא לקבל את הסטירה שכל כך מכאיבה...
בלב, לא בפנים. בלב!
כשהייתי נכנסת לאייסיקיו, הייתי מרגישה מוגנת.
חברות, ידידים, אף אחד לא ידע...
חברות לא הייתי מביאה הביתה...
אז נכנסתי לאייסיקיו.
דיברת אתי, אמרתי לך שאני רוצה לצאת.
אמרת לי שמחר, שאתה לא יכול היום.
יצאתי לבד... כדי לא להיות בבית,
ברחתי לחברה שלי, רק אצלה הייתי שקטה.
היא לא ידעה את הסוד שלי, שאבא תמיד מרביץ לי.
אני זוכרת שפיטרו אותו מהעבודה, ושהוא בא הביתה שיכור...
וצרח לי שאכין לי לאכול, ולא שמעתי.
אז הוא עלה לחדר שלי, וגרר אותי מהשער.
"תכיני לי לאכול, עכשיו!" צעק עליי.
"הכנתי. הנה, אבא."
פעם חשבתי אפילו להרוג אותו, להתלונן, אבל אימא לא הרשתה.
היא אהבה אותו יותר מאשר את הילדה שלה.
לא היה אכפת לה שהייתי מקבלת את המכות האלה כל הזמן.
לפעמים היא אפילו הייתה מגנה עליו ואומרת שזה מגיע לי.
לפעמים היה מרביץ יותר חזק, ואפילו שובר עליי דברים, מכבה עליי
סיגריות, ואומר לי לנקות אחריו.
רציתי לברוח, אבל פחדתי שימצא אותי, ואז יהרוג אותי.
ישנתי אצלה, ואמרתי לה לחבק אותי בלילה, שארגיש מוגנת.
היא אף פעם לא הבינה, וגם לא שאלה... אני חושבת שהיא ידעה.
"אני אוהבת אותך רותם, תודה", אמרתי לה.
"גם אני אותך. תשני, קטנה שלי."
ביום שהיא חיבקה אותי לא ישנתי.
נדרתי לעצמי הבטחה, ביום שמישהו מהם יראה אותי בוכה...
אני אתאבד.
אני לא אבכה ליד אף אחד...
חזרתי הביתה, לא הלכתי לבית ספר...
נכנסתי לאייסיקיו, ודיברתי אתו.
קבענו להיפגש בלילה בים.
נפגשנו, היה נחמד.
הכרתי מישהו שיהיה אתי, שלי.
ויהיה לי מקום ללכת אליו כשיהיה לי רע.
חודשיים ביחד, כמעט בכל יום ישנה אצלו.
אבל לגעת בי? לא יכולתי לתת לו.
כשהוא בא לגעת לי בשער? הייתי מפחדת.
כשהיה בא לגעת בבטן?! הייתי מצטמררת.
מפחדת, מאבא. תמיד.
יום אחד הוא אמר לי שהוא רוצה ללכת אתי לים בלילה.
סיבוב, הוא אמר. אני זוכרת שהוא ביקש, ואפילו התחנן שאבוא.
שכבנו על החול. והוא הסתובב אליי.
"אני אוהב אותך..."
"גם אני אותך."
"אז תשכבי אתי", הוא אמר...
"לא יכולה, לא רוצה, עזוב."
הוא תפס אותי, בכוח. והשכיב אותי על החול.
"בבקשה, אל תעשה את זה..."
לא בוכה, מכניסה את הדמעות פנימה...
אסור לבכות, נדרתי!
הוא קרע לי את הבגדים, ואנס אותי. כואב.
הוא בעל אותי לתוכו, לא יכולה. כואב לי, אלוהים, תציל אותי.
פעם אחת, תציל אותי...!
מתפללת! צורחת, מדממת... כואב!
לא יכולה יותר, לא בוכה! אסור...
"הצילו!" צורחת.
"סתמי", סתם לי את הפה.
אף אחד לא שומע, ואף אחד לא רואה.
כואב לי, מדממת, סובלת, כואבת.
הלב? כואב.
הוא קם, הרים את מכנסיו והלך. השאיר אותי שם.
בוכה, צורחת, כואבת.
הלכתי לרותם... רצתי אליה...
הגעתי אליה, היא לא האמינה...
"מה קרה?"
"אני רוצה להתקלח", עניתי...
"היכנסי..."
רותם הביאה לי בגדים... כל מה שרציתי...
"ספרי לי מה קרה, את יכולה לסמוך עליי..."
"הוא... אנס אותי..."
דמעות, אני בוכה. לא יכולה.
היא רואה אותי בוכה...
"אל תבכי", היא אומרת, "יהיה בסדר."
"אני אוהבת אותך רותם, מצטערת."
"על מה...?" חכי!
רצתי למטה, ברחתי ממנה...
לוקחת דף, ורושמת...
לוקחת סכין וחותכת...
עד שייצא הכול...
רותם הגיעה...
התחילה לבכות וראתה על הדף...
"אף פעם לא תראו אותי בוכה..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשאתה כועס-
ספור עד עשר.
כשאתה מאוד
כועס- הרבץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/8/07 13:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן אשכנזי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה