[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לא הכרתי אותך בכלל,
היית סתם נראית לי ילדה זרה שכזאת.
שלא אוכל להסתדר אתה.
בכל פעם הייתי רואה אותך צורחת במסדרונות על הבנים...
צוחקת אתם, קינאתי בך שיש לך ביטחון עצמי.
כי הייתי ילדה שקטה.
בהתחלה, כשראיתי אותך... בכיתה ז'... לא הבנתי מי את.
מאיפה באת.
הרי רק עברתי לבית-ספר, לא חשבתי שיהיה כל כך קשה.
למזלי היו לי החברות הקרובות אליי...
לא החלפנו מילה...
בכלל לא.
בכל פעם שראינו אחת את השנייה אפילו שלום לא היה.
אפילו לא חיוך, שום דבר.
היית נראית לי הבנאדם שמחפש את תשומת הלב הזאת כל הזמן.
לא אהבתי אותך, מודה.
לא קיבלתי אותך, כי היית שונה...
כי היית "פרחה".
הייתי אחת שמדביקה תוויות על כל בנאדם שני.
מי שלא היה נראה לי בעין, לא הייתי מתקרבת.
ככה עברה שנה, בלי לדבר, בלי להכיר.
והנה הגיעה כיתה ט'.
יצאנו לטיול שנתי...
את האמת? לא רציתי לצאת... כרגיל משעמם...
לא אהבתי את השכבה... לא התחברתי אליהם אף פעם.
אבל יצאתי, כי הבטחתי לחברות שלי.
ואז כרגיל, בגלל שאני כזאת עצלנית הלכתי בסוף...
והלכתי לאיבוד עם עצמי, עד שמצאתי את הכיתה שלך.
איזה גורל אלוהים, ודיברנו...
על המדריך, "איזה שווה הוא אה?!" אמרת לי.
"כן", עניתי לך, ורק רציתי לברוח...
שאלתי את עצמי כל הזמן... מה אני קשורה אליה.
אני מתה להגיע לחדר ולדפוק מקלחת טובה, ואוכל...
עברה שנה, כולם עוזבים לתיכון.
אלוהים, איזה פחד, חשבתי לעצמי.
עכשיו כבר אין אף אחד אתי בכיתה.
רק אנשים שאני לא מכירה, חברות שלי למדו בכיתה ט'.
אני לא...
הייתי עסוקה בבנים.
נגמר החופש הגדול, באים לאשכול...
לראות איפה כל אחד, באיזה כיתה הוא נמצא.
בודקים בודקים בודקים.
חן אשכנזי - אתגר.
איכ, אני?! אתגר.
טוב.
בהצלחה מאימא ואבא, מחברות, מהאחים.
יום ראשון לבית-ספר.
נכנסתי לכיתה.
מכירה את כולם, כמובן... כולם היו אתי בשכבה.
וכמה בכיתה, רק בנים ושלוש בנות.
כמה צחקתי על זה.
15 בנים, שלוש בנות.
סבבה, חשבתי לעצמי.
עכשיו?! מקום לשבת.
ראיתי אותך.
היא בכיתה שלי?! צפוי שהיא לא למדה.
כולם היו בשוק שראו אותי.
"מה, את לא למדת?! את נראית חרשנית".
חחח כן כן, אני נראית חרשנית מאווווווד.
אבל לא, סתומה, בדיוק כמוכם.
טוב, התחלנו ללמוד.
ישבתי לבד...
אני אלמד השנה, ואני אעלה לכיתה של חברות שלי.
ואז עברת לידי...
לא האמנתי, אמרתי לך כזה וואו, מי את?!
אז אמרת לי "עדן".
סבבה, חשבתי לעצמי... טוב, מה היא רוצה ממני?!
הלכתי הביתה, הכול רגיל.
והנה לומדים אמנות...
התחלת לדבר על המוות... לא יודעת למה, אבל תמיד דיברנו על זה.
אמרנו שאם נמות... אנחנו נזרוק את האפשר שלנו לים.
זוכרת?!
ואז התחלנו לדבר על שטויות...
מאז היום הזה אנחנו חברות הכי טובות בעולם.
החלפנו אייסיקיו, התחלנו לדבר יותר ויותר.
לא האמנתי בחיים שנהיה ככה.
אף אחד לא האמין.
ואז התחלת להשתנות, להתלבש שונה, להתאפר שונה.
היית בסגנון של "פריקית".
אהבתי את זה, אהבתי איך שאת מתלבשת...
תמיד היית מאושרת, תמיד.
לא נתת לאף אחד להפיל אותך.
תפסתי ממך, היית כמו התאומה שלי...
בכל פעם שהיינו נופלות!? היינו קמות מההתחלה.
לא נותנות לאף אחד להשפיל אותנו, או להפיל אותנו.
עד שהכרת אותו, אמנם דרך אתר.
והתאהבת, לא אמרת לאף אחד, רק לי.
לתאומה שלך.
תמכתי בך, נתתי לך לדבר אתו על הכול.
נפלת חזק. אבל לא רצית להיות אתו.
לא אהבת להיכנס לקשרים רציניים.
לא היית מוכנה לזה, היית קשה מדי.
עד שנהייתה לו חברה, ונפגעת.
בחיים לא ראיתי אותך בוכה כל כך הרבה...
איבדתי שליטה, נפלתי אתך... לא הצלחתי להרים אותך.
שנאתי את עצמי על זה.
"אל תפלי, את חזקה, את תקומי", תמיד אמרתי לך.
"אני לא יכולה, אוהבת אותו יותר מדי..."
מיום ליום התרחקת ממני יותר.
היית בוכה, בלי שהיו רואים אותך.
מי שהיה מצלצל לא היית עונה,
מי שהיה בא לבית שלך, לא היית פותחת את הדלת.
התרחקת מהעולם, הייתי שבורה בגללך.
לא האמנתי שתתרחקי כל כך.
תעני, אני מתחננת, שולחת לך הודעות...
נפלתי בגללך, הרגשתי שאני מתה מבפנים.
הנפש התאומה שלי בוכה, הנפש התאומה שלי עצובה.
אשתי, תקומי, אני צריכה אותך, אל תישברי לי, אל תלכי.
מה אני אעשה פה בלעדייך?!
את בוכה, נשברת, לא שומעת אותי, הלב שלך נשבר.
מרגישה רע, עצובה, שבורה.
כואב בגללו, אני לא יכולה.
אני אצלצל אליו, ואגיד לו הכול, גם הוא אהב אותי... הוא יחזור
אליי. אני בטוחה - חשבת לעצמך...
הרמת אליו טלפון, מצלצל... החברה השנייה עונה.
"הלו?!" היא אמרה.
"היי, הוא נמצא!?" שאלת.
"הוא במקלחת, אני אגיד לו שצלצלת."
"אוקיי", ניתקת.
חיכית כל הלילה לטלפון... הוא לא מצלצל.
בבוקר אחרי הוא צלצל, התעוררת מהצלצול וענית בשמחה.
"הלו?! אני חייבת לדבר אתך. תבוא לפארק בבקשה?!"
"בטח, חצי שעה אני שם. נשיקות." ניתוק.
התלבשת, כמו תמיד...
את הבגדים השחורים שלך, ואת השחור בעיניים שלך...
את הנעליים הפריקיות שלך, ואת הצמידים שלך.
אני גאה בעצמי, אני עושה צעד גדול עכשיו.
מלאה ביטחון, אני אשלח לה הודעה, ואגיד לה שאבוא אליה מאוחר
יותר, שלא תדאג, שהכול בסדר.
"מאמי שלי, יצאתי אתו, אני אעשה צעד גדול היום. אני אבוא אלייך
בערך ב-8 ככה, אוהבת אותך חצי שלי".
שמחתי, השמחה חזרה לפנים שלי, זרחתי... התאומה שלי...
חזרה לעצמה, אני כל כך שמחה!
חייכתי, הכנתי לעצמי לאכול וחיכיתי לך...
בינתיים את הלכת אתו לפארק.
"שבי, מה רצית להגיד לי? מצטער שלא צלצלתי אלייך, את מכירה
אותה... היא קנאית מאוד."
"תשמע, אני אעשה את זה קצר."
תמיד היית דוגרית כזאת, מה שהיה לך להגיד אמרת.
שמת זין על הכל, העיקר להיות אמיתית.
"אני אוהבת אותך, ואני יודעת שזה מאוחר. אבל אני ממש אוהבת
אותך."
רגע של שתיקה.
הוא שותק, הדמעות שלך מתחילות לעלות.
"אל תגיד כלום תשמע, אני יודעת שאני מאחרת יותר מדי, אבל אני
אוהבת אותך, אתה היית האהבה שלי הראשונה. אין לי חיים בלעדיך,
אתה הכי בשבילי. תגיד משהו בבקשה?!"
"אין לי מה להגיד לך... אני אתה עכשיו, כשרצתי אחרייך לא
הסתכלת עליי, כשרציתי אותך לא רצית אותי. אני אוהב אותך. זה
נכון, אבל אני לא יכול, אני לא יכול לחזור אלייך. אני מצטער".
התחלת לבכות.
"אוקיי אני מצטערת... אין לי מה להגיד לך, אני הולכת."
"אל תלכי, חכי..." הוא אמר.
לא הקשבת לו... התחלת לרוץ, רצת לבית שלך, ולא באת אליי.
צלצלתי אלייך, לא ענית.
באתי אלייך, לא היה תשובה.
כעסתי עלייך כל כך. חשבתי ששכחת אותי בשבילו.
מה קרה לה? היא לא מצלצלת אליי...
אני לא מדברת אתה יותר. זהו! חשבתי לעצמי.
היא מבריזה לי? לא רוצה לדבר אתה יותר.
אני שונאת אותה, כל הזמן היא מדאיגה אותי.
צלצלתי אליו. "איפה היא?" שאלתי.
"מה? היא הלכה לפני איזה שעתיים, היא התחילה לרוץ לי. לא יודע
מה קרה."
הלכתי לחפש אחרייך...
צלצלתי לאמא שלך... הייתי מודאגת...
אמרתי לה מה קרה והיא חזרה הביתה, מהעבודה...
באתי אלייך נכנסתי לחדר שלך...
וראיתי אותך עם בקבוק של וודקה ביד...
וקופסה של כדורי אקמול ריקה ביד.
"אמאלללללהההההההההה!!!"
צרחתי.
אמא שלך רצה אחריי, ראתה אותך והתחילה לצרוח...
"תזמיני אמבולנס... מהר! היא עוד נושמת."
כשהגענו לבית חולים הרופאים אמרו שלא היה לך מצב להינצל.
כשהגענו היה כבר מאוחר מדי.
ואז הגיע היום... היינו צריכים לקבור אותך.
ביקשתי מאמא שלך בקשה...
שאת האפר שלך... אני רוצה לזרוק לבד לים.
לא קיבלתי את זה... את זה שהאישה שלי מתה בלי להיפרד ממני.
ובכלל, מתה.
שהיא כבר לא נמצאת.
איפה כל הזיכרונות?! אני כבר לא אקום על הרגליים יותר.
ואז שפכתי את האפר לים.
אני זוכרת אותך אהובתי, אשתי, חיים שלי.
ואני אבוא אחרייך, אני נשבעת.
ואז אני זוכרת רק אור לבן...
שלקח אותי אלייך.
הנה אשתי, אני אתך עכשיו, למעלה שם, צוחקת אתך.
תמיד ביחד.
והנה העיתון בבוקר הגיע...
"ילדה בת 17 הלכה לשמיים, בעקבות האישה שלה..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם זה נראה כמו
ברווז ונשמע כמו
ברווז אז זה
בטח היפופוטם עם
בעיות זהות


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/8/07 13:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן אשכנזי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה