תמיד הייתי מין ילד שונה כזה.
מאז שהגעתי לכיתה...
כולם היו מסתכלים עליי בעין אחרת.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני מתלבש שונה,
מדבר שונה, והולך רק עם בנות.
הבנים היו מקנאים בי בקטע הזה.
גם הבנות די לא הבינו למה הן כל כך מתחברות אליי.
גם אני בהתחלה לא הבנתי שאני שונה.
חשבתי שזה נורמלי להרגיש טוב ליד בנות.
אבל אז הוא הגיע...
הוא נכנס לכיתה בצורה המושלמת שלו,
בכיף שלו, עם הפוזה שלו.
שנאתי את זה שהוא מקובל.
עברתי ימים בלי לישון,
רק חושב על הפנים היפות שלו.
על העיניים החומות שלו, על השער המושלם שלו.
שעומד עם הפן ולא זז, גם כשהוא משחק כדורגל.
הכול מושלם, שום דבר לא מכוער אצלו.
אפילו בגדים מסודרים כמו שצריך.
רק פאק אחד היה אצלו.
שלא היה אכפת לו מהלימודים.
אבל זה לא שינה לי בכלל.
לא היה אכפת לי מזה שהוא לא היה לומד...
היית יכול לשבת שעות ולהסתכל עליו.
בהתחלה הייתי נורא מבולבל...
ולא אמרתי את זה לאף אחד.
רק לילדה אחת... שהייתה לי כמו אחות.
מהרגע הראשון שנכנסתי לבית-ספר היא דיברה אתי.
היא קיבלה אותי, גם כשהייתי שונה.
גם כשאהבתי בנים.
אני זוכר שהתחלתי להירשם לכל מיני פורומים,
כדי לדעת אם אני באמת נמשך לבנים...
לברר מה אני, ולמה אין לי משיכה מינית לבנות.
בהתחלה ממש פחדתי,
במיוחד מהתגובה של ההורים שלי...
יש לי משפחה דתייה...
וכל דבר קטן שלא היה נראה להם בבית
הם היו מנדים אותנו.
למרות שאף פעם ההורים שלי לא ממש הסתדרו.
בכל פעם אבא שלי היה רב עם אמא שלי, והיה הולך מהבית.
ובא יום למחרת.
אבל להתגרש לא כל כך בא בחשבון במשפחה דתייה.
בהתחלה אבא חשב לשדך לי מישהי.
כן, כן, כבר בגיל 16.
הרגשתי שאני לא רוצה להתחתן עכשיו,
והוא הבין את זה וחיכה שאגיד לו מתי שאהיה מוכן.
אבל אימא לא קיבלה את זה, היא אמרה שכבר בגיל הזה צריך לזרז את
העניינים.
עם אימא אף פעם לא הסתדרתי, הרגשתי כאילו היא אף פעם לא הבינה
אותי,
לכל דבר היא התנגדה לי.
אז העדפתי... לא לספר לאף אחד על מה שאני.
יום אחד, אני זוכר שנכנסתי לפורום שלי...
דיברתי עם מישהו. הוא היה שנתיים בגיל מעליי,
והיה ממש חמוד, אבל כמובן... הייתי מאוהב.
למרות שאף אחד לא ידע על זה, חוץ מהידידה שלי...
החלטתי לספר לו.
אמרתי לו הכול, איך אני חושק בו, וחושב עליו,
וכל מה שאני מרגיש לגביו.
והחלטנו להיפגש.
אני זוכר שהיה כיף, הוא הפך ממש להיות חבר טוב שלי.
הרגשתי שאני יכול לשתף אותו בכול.
כי הוא הרגיש ממש כמוני...
בהתחלה ממש פחדתי להיפגש אתו, אולי בגלל שפחדתי שאנשים יראו
אותי עם בנים...
ויתחילו לחשוב, ממש פחדתי, ואפילו התביישתי בעצמי.
אז טיילנו, והוא הזמין אותי לבית שלו...
מובן שהלכתי, בהתחלה ראינו סרטים, ואכלנו...
ואז הוא נישק אותי, בהתחלה דחיתי אותו.
לא הרגשתי נעים עם זה, הרגשתי מוזר.
אמנם אף פעם לא התנשקתי עם בן...
אבל הרגשתי מוזר, נמשכתי אליו...
ופחדתי מזה.
כשעצרתי אותו הוא הבין,
המשכנו לאכול והוא לא ניסה לנשק אותי יותר.
אחר כך הוא הקפיץ אותי לבית שלי...
כשהגעתי הביתה,
הרגשתי כאילו בגדתי ברגשות שלי לילד שבכיתה שלי.
למרות שלא היה בינינו כלום...
ממש אהבתי אותו.
אחרי כמה ימים...
באה אלינו לבית-ספר מישהי שהעבירה קורס...
על מין... בבית ספרנו...
כמובן שהבנים עשו רעש והבנות צרחו עליהם שישתקו.
אותי זה לא עניין.
רק היפה שלי עניין אותי. הסתכלתי עליו לאורך כל ההרצאה.
עד שלצערי חבר שלו תפס אותי מסתכל עליו...
"מה אתה מסתכל עליו י'חתיכת הומו."
ממש הסמקתי, לא ידעתי מה לעשות,
או איך להגיב, אז שתקתי.
"תסתום ת'פה שלך", ידידה שלי צרחה עליו.
והתחיל ריב ממש גדול...
שלבסוף יצאתי מהאולם ספורט.
הוא יצא אחריי - היפה שלי.
"באמת הסתכלת עליי?"
"אממ אממ..." לא יכולתי לדבר.
"למה אתה לא יכול לענות לי?! אתה יכול לדבר, זה בסדר..."
"אני?... מממ... לא הסתכלתי... עזוב אותי", צעקתי עליו וברחתי
משם.
הוא רץ אחריי...
ואמר לי: "תשמע, תבוא אליי בשבע בערב, זה הכתובת שלי... אני
אחכה לך... אל תתבייש, נדבר".
בהתחלה לא הבנתי, והעדפתי לא ללכת.
אז לא הלכתי, כי פחדתי שיעשו ממני צחוק...
יום אחרי זה בבית-ספר, באתי כאילו לא קרה כלום.
כמובן שבשעה ראשונה היה לנו ספורט.
"אחח כמה אני שונא ספורט", חשבתי לעצמי...
וראיתי אותו, הוא שיחק כדורגל...
כמובן, בשלמות שלו.
הוא ראה אותי והסתובב, עם מבט כועס על פניו.
כשהיה צלצול רצתי לשירותים להחליף בגדים,
כשנכנסתי קלטתי אותו בפנים, אמרתי "סליחה" ויצאתי.
יואו אלוהים, איזה פדיחה עשיתי לעצמי - חשבתי.
הוא פתח קצת את הדלת ואמר לי להיכנס.
בהיסוס רב פתחתי את הדלת ונכנסתי.
"מה?" שאלתי, בפרצוף מבולבל...
"למה לא הגעת אתמול?! חיכיתי לך..." הוא אמר.
"אני לא מבין מה אתה רוצה ממני, למה אתה מבקש ממני לבוא אליך?
בשביל לצחוק עליי?!" שאלתי אותו.
בפרצוף מאוכזב הוא ענה לי: "לא. בסך הכול רציתי לדבר אתך, אני
לא מבין למה אתה כל כך קשה אליי."
"כי אתה משגע אותי. אני לא מבין מה אתה רוצה ממני, אתה עושה
עניין מזה שבסך הכול הסתכלתי עליך", עניתי.
"למה אתה כל כך מפחד ממני? אני בנאדם בדיוק כמוך, ואני לא מבין
מה הבעיה שלך..." הוא ענה.
"עזוב אותי!" עניתי ויצאתי מהשירותים.
הגיע שיעור חינוך, הנה השיעור שאני הכי אוהב.
המורה התחילה להעביר מקומות,
והושיבה אותי ליד הידידה הכי טובה שלי.
כשסיפרתי לה מה קרה, היא לא ידעה מה להגיד לי.
היא רק אמרה לי ללכת לדבר אתו, לראות על מה כל העניין שלו.
לא עשיתי את זה. כי לא רציתי, יותר נכון כי חששתי ממנו.
פחדתי להיות יותר מדי קרוב אליו, פחדתי לחשוק בו יותר מדי,
פחדתי שהוא יהיה קרוב אליי, או שיתחיל לחבב אותי, למרות שאני
שונה ממנו.
סופסוף נגמר היום, הולכים הביתה...
הגעתי הביתה, התקלחתי ונכנסתי לפורום.
ראיתי הודעה ממישהו בלי תמונה...
התחלנו לדבר... והוא נכנס אליי לאייסי.
בהתחלה כמובן זרמנו, התחלנו לדבר על כל הקטע של ההומופוביה,
הוא התעצבן מזה שאנשים לא מקבלים אותו.
ומובן שגם אני.
הבנתי שיש לנו הרבה דברים במשותף.
חוץ מהנושא שהוא נורא אוהב ספורט, ואני לא.
ואז הוא רצה שניפגש...
בהתחלה לא הבנתי למה אין לו תמונה, אבל זרמתי.
נפגשנו בגינה ליד הבית שלי...
שם לא יושבים הרבה אנשים, אפשר לדבר בשקט,
בלי שאף אחד יפריע לנו.
כמובן לבשתי את הבגדים שאני הכי אוהב...
חולצה אדומה, גופייה, ומכנס סקיני שחור ונעלי אולסטאר
שחורות...
תמיד השקעתי בלבוש שלי, אהבתי להיראות טוב...
ישבתי על הספסל...
וחיכיתי, ואז הוא בא.
נתן לי שלוש מכות על הגב והתיישב לידי.
"מה?!!? מה אתה עושה פה?! תלך!!! אני מחכה למישהי", צעקתי
עליו.
"אתה מחכה למישהו, אתה מחכה לי."
עם החיוך שלו נמסתי, אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי.
"אתה מחכה לי, אני דיברתי אתך בפורום, גם אני כמוך... אני נמשך
לבנים, לא לבנות..."
לא יכולתי לענות, שתקתי.
"עכשיו אתה מאמין שזה אני?! אתה מבין למה קראתי לך?!" הוא אמר
לי, בחיוך ומבט עצוב ביחד.
"כן, ממ אני לא יודע מה להגיד לך... אני לא מאמין."
"גם אני לא האמנתי, במיוחד כשסופסוף הסתכלת עליי, שמחתי לדעת
יותר נכון להבין שיש לך משהו אליי..."
"ולך? יש משהו אליי?!" שאלתי בהיסוס.
"כן, בגלל זה הזמנתי אותך לבית שלי. אתה ממש מוצא חן בעיניי."
ממש שמחתי, בעיקר חייכתי, וחיבקתי אותו מלא...
דיברנו ממש הרבה, ממש התחברנו.
כשהחלטנו לחזור הביתה...
הוא נתן לי נשיקה קטנה על השפתיים והלך.
יום למחרת, כשהגעתי לבית-ספר,
ראיתי את הידידה שלי וסיפרתי לה הכול...
היא הייתה ממש מאושרת בשבילי.
כשראיתי אותו, הוא ממש קפץ עליי...
וחיבק אותי, ואמר לי שלום.
הרבה הסתכלו, חלקם לא האמינו שפתאום התחברנו.
אבל לא התנשקנו, בהתחלה התאכזבתי, אבל אז הבנתי שזה שונה,
שאנשים לא רגילים לזה...
בשיעור הראשון... הסתכלנו כל הזמן אחד על השני,
אפילו רשמנו מכתבים אחד לשני...
אני זוכר שהמורה צרחה את השם שלי מול כל הכיתה...
אבל לא שמעתי מה היא אמרה, הייתי עסוק בו, בשלמות שלו.
אחרי ההפסקה באמצע השיעור השלישי הוא קם מהכיסא שלו.
התקדם לכיוון הכיתה ואמר שיש לו הודעה להודיע.
בהתחלה ממש לא הבנתי מה הוא הולך להודיע.
ואז אמר בקול גבוה ונעים: "אני מאוהב, כן, אני מאוהב... אבל לא
במישהי, במישהו... והוא בכיתה הזאת..."
בהתחלה הייתי בשוק, לא ידעתי איך להגיב...
אז פשוט שתקתי, ואז ראיתי את ההורים שלי מחוץ לדלת.
ואז הבנתי, שהמורה אמרה שההורים שלי באים לדבר אתה היום, לא
ידעתי איך להגיב, אז ישבתי בשקט.
המורה שלא ידעה איך להגיב גם היא יצאה עם ההורים שלי החוצה
ואני יצאתי אחריהם...
והוא נשאר עומד שם... ולא מאמין שלא אמרתי כלום.
אימא שלי התחילה לקלל אותו, ולומר כמה שזה אסור...
בהתחלה ממש כעסתי, ואמרתי להם שלא יתערבו כי זה החיים שלו.
אמרתי להם שאני כבר בא והלכתי לשירותים.
שם הוא היה, עם דמעות בעיניו, מאוכזב ממני.
"אני מצטער, אני אוהב אותך."
"זה בסדר, אני מבין... אני פשוט שמעתי את הוריך ואני מפחד לאבד
אותך..."
"גם אני מפחד, אבל אל תדאג..."
והתנשקנו, את הנשיקה הזאת שכל כך רציתי.
ואז אבא שלי נכנס.
הוא היה בשוק שהוא ראה את זה.
הוא צרח לי "בן שלי..."
ונפל על הרצפה, לא האמנתי, רצתי למטה...
הזמינו אמבולנס...
"זה אבא שלי... אבא..."
כשהגעתי לבית החולים, ראיתי אותו שם, חיוור.
מסתכל עליי, ואומר לי...
"בני, אני רק מקווה שתהיה מאושר...
מה שלא הייתי אף פעם, אני אוהב אותך."
הוא סגר את עיניו. בכיתי, כי לא ממש הבנתי.
בלוויה שלו, אמא באה אליי. כועסת.
"אני לא מאמינה מה שעשית, תלך", היא אמרה.
לקחתי את עצמי וברחתי - אליו.
הייתי אצלו, ונרדמתי...
כשהתעוררתי הרופאה צלצלה אליי לפלאפון,
ואמרה לי להגיע דחוף...
כשהגעתי שאלתי אותה מה קרה. היא נתנה לי מכתב...
"בן יקר,
אחרי שראיתי אותך לא האמנתי.
לא האמנתי שהבן שלי יצא בדיוק כמוני.
גם אני הומו, בני, אבל הוריי התנגדו.
בכל פעם שהייתי הולך לעבודה? או רב עם אמא שלך?
הייתי נפגש אתו.
אני מצטער, בני, אפילו אמך לא ידעה זאת.
ואז איבדתי אותו, כי היה נמאס לו להיות צלע שנייה.
וכשהוא עזב? ספרתי את השנים... עד למותי.
אל תיתן לאף אחד להפריד אותך מהאהבה שלך.
במעטפה זו יש כרטיס, תיסע רחוק, תברח.
תהיה מאושר.
אני אוהב אותך, אבא."
עיניי התמלאו דמעות.
לא האמנתי.
באתי הביתה, ראיתי את אמא.
עומדת שם, עם המבט הזה שבעיניים שלה.
היא לקחה את המזוודה עם הבגדים שלי והעיפה אותי.
לא היה אכפת לי מכלום.
רק מלמלא את החלום של אבא שלי.
והיינו יחד, ואנחנו עד עכשיו ביחד.
אני ואהובי.
ואם יום אחד תגיעו לביתנו...
תראו על הדלת...
"פה גרים שני אנשים, שהכי מאושרים בעולם".