קורה לכם לפעמים שאתם שקועים במשהו... כמו לדוגמה ספר טוב או
סרט. או סתם בוהים בקיר. ופתאום אתם נזכרים במשהו מפעם. שהרבה
זמן לא ראיתם או מישהו ששנים לא שמעתם ממנו. ואז מתחילים
להתעסק בזה. איפה הבן אדם היום?... או מה עשיתי עם הציור שלי
מכיתה ג'? אפשר להתחרפן מזה. כי אז אתה לוקח ת'רכב ונוסע
להורים. נכנס בסערה הביתה, זורק מין "אהלן" כזה, רץ לחדר שלך
מפעם שבינתיים אבא שלך עשה ממנו חדר עבודה (הוא בכלל
פנסיונר...) ומתחיל להפוך את השקיות שלך שעד עכשיו היו מסודרות
בארון פלסטיק קטן מלא נפטלין כי אמא שלך חושבת שאם היא תסריח
לך את הדברים אתה אולי תחליט לקחת אותם אתך. אתה הופך הכול רק
בשביל למצוא. הכי קטע אחרי פשפוש מסוים בדברים, אתה נתקל
בדברים אחרים. המחשבה שלך מטשטשת ואם רק רצית לראות ציור מכיתה
ג' או לחפש טלפון של ההורים של הילד הזה שישב מאחוריך בכיתה
ולשאול מה אתו עכשיו, עכשיו אתה בכלל מוצא נסים ונפלאות. הנה
מכתב שרציתי לתת ולא נתתי, הנה הפתק להורים שאני מושעה ולא
גיליתי להם ובמקום הלכתי עם אייל שלושה ימים לים לראות כוסיות
ולתפוס גלים. וכשאמא שלי הייתה שואלת איך אני כל כך שזוף הייתי
אומר לה שהיום לקחו אותנו לטפס על איזה הר. היה כיף פעם. מדי
פעם אמא שלך נכנסת... לא מבינה מה קרה לך. "בא כמו רוח, לא
מדבר, לא אומר כלום, רוצה לאכול? נשאר משבת." ואתה בכלל לא
מקשיב לה. מה שמעניין אותך זה... זה... אתה כבר לא יודע בעצם.
אתה מסתכל על עצמך יושב בתוך ערימת שקיות ומלא דפים פזורים
מסביבך... וריח חזק של נפטלין. ואמא שלך עומדת מעליך, מדברת
לעצמה. ואבא שלך נכנס ואומר שעשית לו בלאגן וככה הוא לא יכול
לעבוד. אתה קם. מסדר את המכנס, ודוחס את הכול לשקיות הריחניות.
עומד עם פרצוף מבואס. ואמא שלך ממשיכה: "תגיד לי מה אתה מחפש,
אני אעזור לך." לך תסביר לה עכשיו מה עבר לך בראש, אתה פולט
מין "לא משנה. סתם", הולך למטבח, פותח את הסירים. "לא, אני לא
רעב. כבר אכלתי... מה השעה?" אומר ביי וחוזר באדישות לדירה
שלך, למה שעשית, שוב נזכר במשהו. אבל מהר מאוד גם שוכח.

זה קורה לכם???