הוא חמק אל מסדרון הפנימיה לבוש בפיג'מה.
בשל השעה המאוחרת, המסדרון היה נטוש מאדם -
חשוך וקר.
רחש נורות הפלורסנט הישנות נדם בעת כיבוי האורות וכעת שרר שקט
מנוכר וקפוא.
הנער גושש באפלה, מניח את גב ידו מעל מצחו על מנת לקרוא את
השלט,
כאילו היה מסונוור מהחשכה שהקיפה אותו.
הוא הושיט את ידו לעבר לוח המתכת וגושש באצבעותיו את האותיות
החרוטות -
עומד את עומקן וחש היכן הן מתעגלות והיכן נגמרות בקו ישר.
לאחר מספר דקות הוא חדל ממלאכת הגישוש ושאף נשימה ארוכה.
הוא הפנה את מבטו מטה, ידו שלוחה אל עבר ידית המתכת הכבדה.
הוא אחז בה בעדינות תקיפה, חושש לבל תשמיע אנחת צירים כבדה
ותסגיר את מעשיו.
מבטו נמלא תחנונים אילמים כאשר משך אליו את הדלת, ליבו פועם
בחוזקה מגודל המאמץ.
זרם חמים שטף את פניו וכל גופו התמלא בתחושת חיבוק מלטפת.
בצעדי חרש הוא התגנב פנימה, אל עבר מיטתו.
הוא חשף אותה מסדיניה הדלים ונשכב על הסד הקשיח.
על ארשת פניו התרווח חיוך -
הוא הגיע אל יעדו.