בדיוק שנה עברה.
שנה עברה ושלושה אחים שלנו עדיין בשבי.
שמעתי הרבה שירים שכתבו להם בשנה האחרונה,
אבל על המשפחה שלהם אף אחד לא מדבר כל כך, וכמה קשה להם אי
אפשר לדמיין. השיר הזה הוא עבור המשפחות, האבות, האמהות והנשים
של שלושת הבנים, אתם לא לבד.

תתעלמו מאימפרפקציות כאלה או אחרות בהקלטה.

מילים: אני
לחן: עידו באס ואני

מרשה לעצמך בסוף של יום לשבת
סופרת כוכבים דולקים מחוץ לחלונך.
והליל הזה נמתח, נדמה, כבר חורף
רק עוד רגע דלת תיפתח, תופיע מחייך.

ויושבת כל הלילה ואין הגה
חריקות אולי מהחצר רק, כמה חתולים
מנסה לזוז אך נרדמה הרגל
"כמה זמן אני יושבת פה?!" יוצאת מהכלים.

פזמון:
צרחי חזק בכל הכיוונים!
כי רגלים שותתות מדם כיתת במשעול.
ביום הזה, אני נשבע! קולך ודאי יגיע לאוזניו,
ואז ידע, ויחייך חיוך גדול.

ונדמה כי את קולך איש לא שומע
אולי זה כי ניחר כבר, ולא נותר בך קול.
עוד תצעדי רבות, יקירה, לבטח,
אך אם תביטי לאחור תראי איתך המון גדול!

פזמון

וכשיבוא, והוא יבוא עוד, לעת ערב
עטוף בסרט שמצא יחזיר לך את קולך.