זכוכית מנופצת על אבן חדה.
כתמים אדומים מובילים מחדרה.
העץ הדהוי שבדלת שלה,
קרשים ישנים הקיפו אותה.

סימני של רגליה מוטבעות בדם,
בשביל של ייסורים לא יעצרו בעדם.
מסמרים מפוזרים לאורך כל הדרך,
עם טיפות קטנות שנזלו מהברך.

היא לקחה את הבוהק,
ודחפה לתוך העור.
היא ראתה את הצבע האהוב עליה,
וציירה בעזרתו עיגול גדול.

היא התיישבה בתוך העיגול האדום,
הביטה בשמים נהפכים אפורים.
היא הביטה בדומם המקיף אותה,
תוהה לאן נעלמו כל החיים.

היא נשכה את שפתייה בחוזקה,
זר הבחין שהכחילו.
הוא רץ וחיבק אותה,
אבל זה לא עזר, אפילו.

השעון זז דקה קדימה,
הוא הבין שאיחר את המועד.
הוא המשיך לחבק אותה,
כאשר כל גופו רועד.

בעדינות, נשמטה מידיו.
אין כל טעם לנסות.
הוא בעט בשעון הארור,
שהראה שעבר כבר חצות.

הוא עקב אחרי המסמרים,
עבר את כל הדרך.
רק הטיפות האלו,
כבר לא נזלו מהברך.

הוא הגיע לדלת עם העץ הדהוי,
המוקפת קרשים ישנים.
הוא ניקה את הדם שנותר מסביב,
אבל נותרו שם כתמים אחרים.