אחת עשרה שנים עברו. אחת עשרה שנה של סיסמאות, של ערכים
שנגוזו, של בכי, של תוכחה עצמית, של ספקולציות, של תהייה על
החיים. ועדיין כלום לא השתנה. בעצם דווקא כן. לרעה.

כשרבין נרצח, נרצחו איתו בדרך השלום, התרבות הישראלית והגאווה
הלאומית. כל אלו סימלו את אותו אדם שמת במלחמה על השלום. אותו
אדם היה רמטכ"ל שנלחם על עצם קיומה של מדינת ישראל ומאוחר יותר
הבין שמלחמה אינה הדרך. ועכשיו עברו אחת עשרה שנים ואנחנו
קוראים בעיתון ששליש מתושבי בית ישראל קוראים לנשיא המדינה
לשחרר את הרוצח לחופשי. לחנון אותו. שליש מתושבי מדינת ישראל.
היכן זה הגיוני? איפה זה נתפס? וברגעים אלו, כאשר אנחנו
מתייחדים עם זכרו של רבין, אותו רוצח מתייחד עם אשתו בכדי
שיהיו לו צאצאים.
ופתאום אני נזכר במערכון של החמישייה הקאמרית, זמן מה לאחר
הרצח. יגאל עמיר אז אומר "אתם תראו את זה. העם ישכח ואני
אשתחרר. בעוד 20 שנה אני אקבל חנינה." חברים, היום הזה לא
רחוק!

כשאני כותב מילים אלו אני מקבל צמרמורת. אני, שהייתי בסך הכל
בן 7 כשהוא נרצח, שגדלתי לעולם בלעדיו, שחונכתי לשמור על דרכו
ולהעביר אותה הלאה, שהעברתי אינספור פעולות והשתתפתי באינספור
טקסים לזכרו, מרגיש שלאט לאט דרכו נעלמה. אני בקרוב מתגייס
לנח"ל, חייל קרבי. ממשיך ומגשים בתנועת הנוער שבה אני חבר
בדיוק כמו שציווה בן גוריון ב-1947, מתגייס למלחמה. אך מלחמה
זו אינה הדרך הנכונה. הדרך הנכונה היא השלום. רק אז ייגמר פה
העסק שמכאיב כל-כך לשני הצדדים. שמכאיב כל-כך כבר יותר מ-100
שנה.

אך באתי לכתוב על החברה הישראלית ולא על הפוליטיקה. כי זה מה
שמפריע לי. אצטט כאן מנאומו של הסופר דוד גרוסמן בעצרת לזכרו
של רבין 11 שנה לאחר הרצח:
"ראו מה קרה לארץ הצעירה, הנועזת, מלאת הלהט והנשמה שהייתה פה,
ואיך, כמו בתהליך של הזדקנות מואצת, זינקה ישראל משלב הינקות
והילדות והנעורים, אל מצב קבוע של נרגנות, רפיון ותחושת
חמיצות. איך זה קרה? מתי איבדנו אפילו את התקווה שאי-פעם נוכל
לחיות חיים אחרים טובים יותר? ויותר מזה, איך אנחנו ממשיכים
לעמוד מן הצד ולהביט כמו מהופנטים בהשתלטות הטרוף, הגסות,
האלימות והגזענות על הבית שלנו? ואני שואל אתכם: איך ייתכן שעם
בעל כוחות יצירה, התחדשות וחיות כמו העם שלנו, עם שידע לקומם
עצמו מהאפר פעם אחר פעם, מוצא את עצמו כיום, דווקא כשיש לו כוח
צבאי גדול כל-כך, במצב של רפיסות וחוסר אונים כאלה, במצב שבו
הוא שוב קורבן, אבל הפעם בעיקר קורבן של עצמו, של חרדותיו, של
חוסר הראות שלו...
מן המקום שבו אני עומד כעת, אני מבקש, קורא לכל מי שמקשיב,
לצעירים שחזרו מן המלחמה, שיודעים שהם אלה שיידרשו לשלם את
מחירה של המלחמה הבאה, לאזרחים יהודים וערבים, לאנשי ימין
ושמאל, לחילונים, לדתיים, עצרו לרגע אחד, הביטו בשפת התהום.
חשבו כמה אנו קרובים לאבד את מה שיצרנו כאן. שאלו את עצמכם אם
לא הגיע הזמן להתעשת, לצאת מהשיתוק הזה, לתבוע לעצמנו סוף-סוף
את החיים שאנו ראויים לחיותם".

חברים יקרים, לנו יש את הכוח לשנות, אם אנחנו נראה את הנכונות
כך גם השלטון והמנהיגים של ימינו ישנו את דרכם. תפקידם הוא
לשרת את האינטרסים שלנו, בין אם ירצו או לא.
זה הזמן, כי אולי כבר מאוחר מדי...