New Stage - Go To Main Page

לירן רוזיו
/
איפה הרוח שלכם?

The spirit has fallen down

"איפה הרוח שלכם?" שאל שי המדריך מיד לאחר שקראנו את הסיפור
"רוח כבדה" של קרת. והסתכלתי סביבי, כל כך נגעלתי מהמחזה
שהתגלה אל מול עיניי. לאן באמת נעלמה הרוח שלנו? האם הזמן
היחיד שבו אנחנו מאותגרים שכלית ומנטלית בפעולות הגרעין הפעמים
היחידות שבהן אנחנו חושבים על דברים באמת ולא ממשיכים בסתמיות
שמאפיינת אותנו כל כך קשה להם לקבל?
האם בפעם הראשונה שאנחנו עוד עושים משהו למען הקהילה - עבודה
במרכז קליטה לאתיופים, עבודה שנותנת כל כך הרבה, זה פוגע
בזרימה של הגרעין? וגם את זה כדאי לבטל לאלתר?
האם כשבן גוריון ב-1949 הכריז על גרעיני הנח"ל זאת הייתה
המטרה? לשבת בחדר כל יום אחרי העבודה בעיניים החצי עצומות
מעייפות ולהתמסטל ולשתות קצת עד ש-"תופסים ראש"?
ויותר מזה השאלה שהכי מטרידה ומפחידה אותי היא האם זמנם של
גרעיני הנח"ל עבר בדיוק כמו תנועות הנוער שלאט לאט מאבדות
מחשיבותן?
התשובה לכל השאלות הללו היא פשוטה. לפחות מבחינתי. לא. לא לשם
כך הומצאו גרעיני הנח"ל. לא לשם כך חתמנו לגרעין הנח"ל. לא לשם
כך יש את המסלול הכל כך נכסף. או לפחות כך היה.
אני זוכר את אותו היום בשלהי ינואר שנה שעברה בסמינר החתימה
הרשמי כשחתמתי לגרעין הנח"ל. חתמתי להגשמה ופתאום אני לא מרגיש
כל כך מוגשם. הרי בפעולות שהעברתי בתקופתי בתנועה כבוגר וגם
בזמן האחרון שהפכתי למדריך בוגרים דיברו על ה-"אוננות הרוחנית"
שבה תנועות הנוער שרויות, ועכשיו בשל"ת בקיבוץ אני מרגיש שאין
צורך בלזיין ת'שכל על גבוה ולהרגיש נמוך פשוט ישר נהיה רדודים,
נעשן סמים כל היום נשתה אלכוהול, נזדיין אחד עם השני. ולמה?
כדי שנרגיש שאנחנו סוף סוף משוחררים מכבלי המערכת וההורים? כדי
שנרגיש שאנחנו גדולים? המטרה ממש מקדשת את אמצעיה...
ועכשיו הם בחוץ משחקים איזה משחק דבילי ואני יושב בחדר הסמוך
וכותב. כותב על מנת לפרוק את כל העול הזה שהתבצר בתוכי בחודשים
האחרונים. כי עברה שנה שלמה מאז ינואר האחרון והכל נראה לי
הפוך. כולם היו הבוגרים הכי מובחרים של התנועה כך לפחות חשבתי
ופתאום אני מבין עד כמה הם היו צבועים. לא באמת מעניין אותם
השינוי. בסך הכל רצו עוד קצת זמן לעשן וזה כל כך מפריע לי , כל
כך עד כדי שאני מרגיש  שאין שום דבר שאוכל לעשות.
וחלילה שלא תתפסו אותי כיורם התורן שיושב ושואל שאלות של
גדולים בעוד חברי מכפכפים לי ת'צורה וחיים את החיים. אין לי
שום בעיה עם הסמים ולא עם האלכוהול, אפילו לא עם הזיונים אחד
עם השני. אני רק מרגיש שהמטרה שלשמה חתמנו נעלמה מעינינו,
ואולי זה לא אשמתם של חבריי לגרעין. אולי כך הוצג לפנינו
המסלול על מנת שנחתום. אולי מאז שנסגרו היאחזויות הנח"ל המסלול
איבד מהקסם שלו? אולי זה יוצאי תנועות הנוער של השנים
האחרונות? אולי זה חוסר המטרה שמסתובב מעלינו כמו הוריקן...
אולי.
מחר אנחנו אמורים לסוע להתנדב במרכז הקליטה ואף אחד לא רוצה
לסוע. פשוט נמשיך בהווה הרדוד שלנו, נשחק משחקים של "של מי
השורה הזאת" להעביר את הזמן, נשתה כמה בירות, נפיל כמה ראשים
ונידבק. כי זה מה שאנחנו עושים הכי טוב.
מה הפתרון אני שואל את עצמי? להישאר? להלחם עם כולם בכדי שאולי
בסוף יהיה צדיק אחד בסדום שיעזור לסחוף אחריי את כולם? או
לוותר ולמצוא את דרכי בהגשמה עצמית אחרת? אמשיך בתנועת הנוער,
אמשוך אחריי קהל צעיר שרק מחכה לתשובה? ואתנדב בשביל הלב באיזה
בית חולים? לא יודע. אני יכול רק להיזכר בקטע משיר שאולי מרגיע
אולי מפיח תקוות מחודשות.
"תנסה להבין את היופי
שתלוי על עוד שבר ענן
ואנחנו עוד כאן
רעבים למגע ומחכים לתשובה
תנסה להבין את המים
שזורמים במורד הנהר
מה שעוד לא נגמר יהיה פה מחר.

רק תנסה לעבור את הערב
עוד יבואו זמנים אחרים
תהנהן ותסכים תחייך לאורחים
תנסה להעביר את הלילה
את הפחד שיש בשתיקה
את היד הרכה שאומרת שלום
ומלטפת אותך..."


ינואר 07



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/8/07 10:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לירן רוזיו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה