אתה מטייל ברחוב, עובר בין הרחובות והמכוניות, חושב לעצמך מה
כל האנשים עושים פה עכשיו באמצע החיים. אתה מסתכל לכל עבר
ומבין שלכל אחד יש את הסיפור שלו.
ישנם סוגים רבים של אנשים, כאלה שלא נותנים חשיבות לשום דבר,
אבל האם מישהו היה יכול להסתכל על הילד הקטן שיושב כולו מכופף
באמצע הרחוב, מבקש כסף לפת לחם שתעניק לו עוד יום לחיות. דווקא
ילדים אלו הם מסוג האנשים שיש להם סיפור מעניין.
התעמקתי באותו ילד, כאילו היה ילדי שלי. הבטתי בעיניו וראיתי
סיפור חיים שלם, כיצד נזרק מביתו, הדרדר לחיי הרחוב והיום הוא
חי מנדבות ומפחים שלפעמים מוצאים בהם קוויאר.
לא יודע איך ולמה הרמתי אותו מהמדרכה ולקחתי אותו למסעדה
סמוכה, נכנסנו למסעדה שנינו, כל היושבים במסעדה הביטו בנו
כאילו יצאנו מאיזה עולם חיצוני שהם לא מכירים בו.
קניתי לו גלידה עם קצפת, כזאת שילדים אוהבים לאכול. הוא אכל את
הגלידה כאילו אף פעם לא אכל גלידה. משסיים לאכול את הגלידה
הסתכל עליי ושאל:"למה דווקא אתה החלטת לעזור לי"? עניתי לו:
"העיניים שלך הביעו הרבה כאב ואני לא יכולתי לקבל על עצמי את
המחשבה שתישאר ככה זרוק על המדרכה, לכן לקחתי אותך לאכול גלידה
וחשבתי שאולי תספר לי את הסיפור שלך אם כבר התחלנו לדבר".
הוא התחיל לספר לי את סיפור ילדותו, כיצד הוא גדל בצל אבא
נרקומן וכיצד אימו הייתה מוכה על ידי אביו, כיצד אחיו הקטנים
היו חסרי אונים כשראו את המחזות הנוראים. לקראת סוף הסיפור
עיניו התחילו לדמוע, הוא הפסיק לדבר ואז החליט שהוא הולך
מהמסעדה.
שאלתי לאן הוא הולך, הוא אמר לי שהוא הולך למקום אחר שם אולי
יהיה לו יותר טוב, הוא הודה לי על הגלידה ואמר: "כמוני לא תמצא
ולא תראה בשום מקום, אין אנשים כמוני".