היה הייתה פעם נסיכה.
היא הייתה דווקא בסדר,
רק לא בעיני עצמה.
היא ידעה לכתוב ולהקריא ברגש
היא חשבה תמיד שהעם לה לועג.
היא הרגישה איך מאחורי גבה העם מצחקק.
היא לא הצליחה לראות את החום שהרעיפה
גם לא את האהבה.
לא זיהתה בעצמה את המעלות.
קל היה לה להבין את החסרונות.

עד שיום אחד בא נסיך,
שהציב בפניה מראת-קסמים.
מראה שמראה את היופי מבפנים.
והיא ראתה את עצמה מבפנים
כמו דמות שצועדת בשדה ירוק,
מלא קרני אור.
והיא ראתה את השמש הגדולה
מעליה תלויה,
מלטפת, מחממת, עוטפת...
היא ראתה המון אושר וצחוק
היא ראתה שהגיע הזמן המתוק.