מאז שרונן התחיל לעשן חייו השתנו לחלוטין. הדבר שהכי מתסכל
אותו זה שהוא כבר לא יכול לשחק כדורגל. כל מי שזוכר את רונן
קטן, זוכר אותו תמיד עם כדור לידו. זה לא משנה עם זה כדור
טניס, כדור כדורעף או כדור כדורגל, את כל זמנו הפנוי היה מקדיש
רונן כדי להתאמן - מקפיץ, מלהטט ובועט את הכדורים להנאתו. בגיל
4 כבר שיחק בקבוצה מקומית בשכונה ובגיל 7 היה למלך השערים של
ליגת הילדים - מה שסלל לו את הדרך להיות השחקן הצעיר ביותר
ששיחק אי פעם בקבוצת הנוער. מגרש הדשא היה המקום שבו הרגיש
מאושר תמיד וכבר בשלב זה החליט רונן שלשחק כדורגל זה מה שהוא
רוצה לעשות במשך כל חייו. במשך כל תקופתו כנער חלם לשחק יום
אחד בקבוצה גדולה בארץ ואולי אפילו בחו"ל. הוא היה נוהג ללכת
למגרש כשלא היו בו אימונים, לשכב על הדשא, לעצום את עיניו
ולדמיין עשרות אלפי אוהדים מריעים לו וצועקים את שמו. אחרי זה
היה קם ,מסתכל על היציע ושולח נשיקות באוויר לכולם - מודה להם
על התמיכה והעידוד לאורך כל הדרך. כשהגיע לגיל 17 כבר נראה היה
שהחלום מתחיל להתגשם. אחת הקבוצות הגדולות בליגת העל קנתה אותו
ואפילו בצה"ל נתנו לו מעמד של ספורטאי מצטיין כדי שיוכל להמשיך
ולשחק גם בתקופת הצבא. בגלל שהיה צעיר לא שיחק מייד בהרכב.
בהתחלה היה יושב על הספסל ונכנס רק לדקות ספורות, אך באותם
דקות היה תמיד מתבלט בכישרונו וכבר לאחר כחצי שנה היה פותח
בהרכב. טרם פתיחת עונתו השנייה בקבוצה כבר נכתב עליו בעיתון
שהוא נראה כ"אחד הכישרונות המבטיחים של העונה".

מאז שרונן התחיל לעשן חייו השתנו לחלוטין. הוא כבר לא יכול
להיות באותו כושר, הוא לא יכול  לרוץ כמו פעם, הוא כבר לא
מקפיץ, לא מלהטט וגם לא בועט בשום כדור. רק יושב בביתו ומעשן
לפחות שתיים - שלוש חבילות ביום. אבל האמת שאי אפשר להאשים
אותו. אם אתה היית "אחד הכישרונות המבטיחים של העונה" ולאחר
תאונת דרכים שלא באשמתך היית נשאר משותק מהאגן ומטה, לא היית
מעשן?