שרית ברעם / מחכה |
מחכה.
הוא יגיע. אני יודעת.
כמו ילדה אבודה בתחנת רכבת ישנה, מחזיקה דובי מרופט.
יושבת על המזוודות ומתבוננת.
השקיעה הגיעה. אף אחד לא בא לאסוף.
רכבות עוברות, צווחות, מתעייפות. רכבת פרברים נעצרת, מרוקנת
מתוכה כמו אש, שלל בני אדם הצמאים לאור.
אולי אחד מהם אולי זה הוא. מחכה.
הזריחה עוד רגע ותופיע.
הדובי, נשמט מבין אצבעותיי ונלכד בין המסילות.
המזוודה עליה ישבתי, רוקנה על ידי עוברי אורח. מי אשר חפץ במה,
קיבל זאת במתנה.
ואני, רק הבגדים שלגופי עדיין שלי הם.
ממשיכה לחכות.
הוא יבוא.
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|