[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
המאבטח

כבר היה צהריים. קבוצה של חיילים באו לעשות תרבות יום א'
במוזיאון המחתרות. היו להם כומתות שחורות, והם לא נראו כאילו
הביקור הזה זה מה שיקנה להם תרבות. כשהם נכנסו צורי אמר למפקד
שלהם, "אתם כולכם חמושים, נכון? אני המאבטח, אם קורה משהו אתה
מזהה אותי לפי כובע זיהוי משטרתי ופסים צהובים על הנשק" - הוא
הסיט הצידה את הז'קט הסטנדרטי של יחידת האבטחה של משרד
הביטחון, בשביל להראות לו את הפסים הצהובים הזוהרים על האף.אן
- "אז בבקשה אל תירו בי, אבטחה של המתקן ועובדי המתקן
באחריותי, אתם מאבטחים את עצמכם, ונתגלגל משם." אחד החיילים
צחק ואמר - "מה זאת אומרת אם יקרה משהו? מה כבר יכול לקרות
פה?" צורי חייך, אמר "כן אבל נניח, נניח," בחיקוי של סרג'יו
קוסטנזה וכולם צחקו. אותן הערות מתחכמות, אותן בדיחות
מלאות-טאקט. אחר כך הם נכנסו פנימה ואחת החיילות התחילה להעביר
להם את ההדרכה.

משקפי השמש של צורי היו מוסטים למעלה, על המצח. לפני שיצא
החוצה הוא הוריד אותם בתנועה אוטומטית. מן הסתם באותה תנועה
עצמה היו משתמשים אבירי השולחן העגול כדי להנמיך את המגן הקדמי
של הקסדה לפני שיצאו לעוד יום עבודה של הצלת בתולות והבסת
דרקונים. וסליחה על ההשוואה. "אתה רוצה להישאר פה? אני אצא
החוצה." שאל את איליה, המאבטח השני. הוא ניסח את זה כאילו זו
התנדבות; אחד מהם היה חייב לעמוד בחוץ בשעה שהיה ביקור קבוצתי
במוזיאון. איליה היה עסוק בשיחה עם שירלי, החיילת שישבה בקבלה,
וסימן בידו תנועה של 'תעשה מה שאתה רוצה'. צורי יצא החוצה ועמד
לפני הדלת במה שנראה כמו פוזה של מאבטח. האמת שהעמידה הזו,
בפיסוק עם הידיים לצידי הגוף, זו לא פוזה ולא עמידת-שליפה אלא
זו פשוט הדרך היחידה שבה בנאדם יכול להעביר את כל היום על
הרגליים, במיוחד כשאסור לו לבוא עם נעלי-ספורט.

משקפי שמש חוסמים את החלונות לנפש שלך, עושים אותך אלמוני
וניטרלי, מעבר להשגתו היומיומית של אותו אדם שכלפיו אתה צריך
להפגין סמכות והוא מצידו רוצה לבדוק למי יש יותר גדול. וחוץ
מזה הם מגינים על העיניים שלך כי אתה עומד בחוץ כל היום, בשמש,
ומאבטח צריך עיניים. מאבטח צריך את כל החושים - גם אם הוא לא
שומר על שום ראש ממשלה או משהו כזה, אלא סתם מאבטח איזה
מוזיאון של משרד הביטחון.

בחור צעיר התקרב לכניסה בהליכה של קלינט איסטווד. היה לו שיער
ארוך, זקן של שלושה ימים, וגם לו היו משקפי שמש - אבל
אלגנטיים, ולא ספורטיביים כמו של צורי. מאוחר יותר צורי הרהר
שכך מן הסתם הוא עצמו יכול היה להיראות, עכשיו בשלב הזה של
אחרי-הצבא - לפני-החיים-האמיתיים; להסתובב עם מראה של
זין-על-העולם ולהשפריץ את זה על כולם. אלא שהוא הלך להיות
מאבטח, כמו מה שעושה כל חייל קרבי משוחרר, וביחידה הקפידו על
הופעה. אתה עובד בשביל משרד הביטחון, לא שומר פה על איזה בית
קפה בשינקין.

הבחור הצעיר ההוא התקרב לדלת. צורי אמד אותו במבט מהיר אבל
יסודי: לא נראה שיש נשק מוסווה, אין בליטות חשודות מתחת לבגדים
או לבוש חריג או גילוח טרי. משהו היה קצת לא במקום: שפת-גוף
אולי. משהו קצת אפאתי, מנותק. לא מספיק בשביל חשד. המון פוזה,
זה כן, אבל זה לא נגד החוק.
"נשק?" שאל צורי והבחור סימן לראשו בשלילה, ונכנס. איליה, שגם
לו היו משקפי שמש אבל הוא לא נטה לתפוס את העבודה בכאלה
סטנדרטים קשוחים של שליחות ומחוייבות, היה עסוק עם שירלי
ושניהם פספסו את הבחור שחלף על פני הקבלה ונכנס פנימה באותו
הילוך מבסוט-מעצמו.

צורי הרשה לעצמו להרהר קצת. צף לרגע מחוץ לריכוז שהיה נתון בו.
עוד מעט הקבוצה שבפנים תסיים, כל השאר יגידו שלום, הוא יעשה את
הסיורים, יפעיל את האזעקה, ינעל, ידווח למוקד שהכול בסדר,
ויילך הביתה.
צ'ק ליסט: כל התשובות האפשריות לשאלה הפשוטה "יש לך נשק": "מה
נראה לך?" - "כן, המוח" - "כן, הלשון"  - "כן, בין הרגליים" -
"כן, אשתי" - "לא, השארתי בבית, היה צריך להביא?" - "זה נשק
זה? אולי לפני שלושים שנה" - "לא, חשבתי שלך יש" - והכי מקסים:
"ואם כן, מה תעשה?" ומה שהכי יפה, שכל אחד בטוח שהוא הראשון
שמביא אותה עם התשובה המתחכמת הזאת. איזו עבודה מחורבנת זאת
אבטחה. לפני שבועיים העיפו את איציק מהצוות של מנכ"ל קשרי חוץ
בגלל שהייתה לו עניבה עם ציורים של מכוניות. מאיפה הוא אמור
לדעת איזה עניבה לקנות, לא לימדו את זה בקורס שהוא סיים
בהצטיינות. זה לא עשה רושם על אף אחד וגם זה שהוא שירת שלוש
וחצי שנים ביחידה מובחרת לא עזר לו פה. וגם לצורי זה לא
יעזור.

פתאום הדלת נפתחת והבחור הצעיר ההוא יוצא החוצה, הפעם בהליכה
זועמת; טח-טח-טח, רוקעות הנעליים הכבדות שלו על המדרגות,
ואיליה יוצא אחריו בהליכה נמרצת לא פחות - "תעצור בבקשה!" הוא
עוקף את הבחור וחוסם את דרכו.
הבחור רותח. "תעוף ממני!" איליה תוקע לו מול הפרצוף את
תעודת-הזיהוי: "אני אומר לך עוד פעם. איליה דובוב, אבטחה, משרד
הביטחון. מה מטרת הביקור שלך כאן?" הבחור ניסה לעקוף אותו,
איליה מתמרן בזריזות ושואל שוב. צורי העיף מבט זהיר לאחור
לראות אם מתרחש משהו בפנים, ומצמצם לכיוון שני הניצים.
"מה מטרת הביקור שלך כאן?"
"מטרת שתיית מים." עונה הבחור בטון מתחכם. מאוחר יותר הוא יטען
שצורי הניח בשלב הזה את היד על קת האקדח, מה שנחשב מבחינת החוק
לאיום בנשק.
"תראה לי תעודה מזהה." הבחור מוציא איזה כרטיס פלסטיק. "מה
זה?" שואל איליה בעצבנות.
"זה כרטיס של מלון דיוויד אינטרקונטיננטל." הבחור מדגיש את
המילים, כאילו זה אמור לעשות רושם אדיר.
"תעודה מזהה, אמרתי!"
"אין לי תעודה מזהה!" הבחור צועק את זה בתיסכול, כאילו כולם פה
מטומטמים חוץ ממנו.
איליה נבוך קצת. מנסה להיזכר מה בדיוק אומר הנוהל למקרים כאלה.
ואז הבחור דוחף אותו הצידה בתנועה פתאומית ואלימה, עוקף אותו
ופותח בריצת אמוק.
שניהם רצים אחריו. "עצור!" צועק צורי - "עצור או שאני יורה!"
לפי נוהל מעצר חשוד, השלב הבא זה ירייה באוויר. עכשיו - ולא
לפני כן - היד גולשת אל הקת הגדולה של האף-אן. האם הוא היה
יורה? לא יידע, משום שהבחור מתחלק תוך כדי ריצה ומתגלגל על
האדמה, ושניהם משיגים אותו. איליה תופס ומעמיד אותו - "תכניס
את האקדח!" מסנן לעבר צורי. הוא עושה חיפוש זריז על החשוד,
שמתקשה עכשיו לשמור על פוזת ההתנשאות הקפואה שלו - המכנסיים
שלו נקרעו בברך וקצת דם מבצבץ משם, מההחלקה והגילגול על
המדרכה. שום דבר נוראי, לא משהו שלא קורה במהלך כל אימון
קרב-מגע חודשי.
"קח." איליה מחזיר לו את הכרטיס המגנטי. "זה נקרע. אתה רואה
שזה נקרע." מקונן החשוד, מוחץ את הכרטיס ומעיף אותו הצידה.

איליה מוביל את הבחור לתוך המוזיאון. מאוחר יותר ישאלו אותו
למה הוא לא השתמש באזיקים שהיו תלויים לו על החגורה מאחור,
בדיוק למקרים כאלה. הוא סתם שכח. אחרי שצורי מתקשר למשטרה הוא
חוזר לעמדה שלו ודרך הזכוכית הכהה רואה את איליה מורח על הברך
של הבחור יוד מערכת העזרה-ראשונה שנמצאת בלוקר כחלק
מציוד-הקבע.

אחרי כמה דקות איליה יוצא החוצה - "תגיד לי, אתה מטורף?" הוא
מסנן לעבר צורי. "עמדת לשלוף?"
"נוהל מעצר חשוד." עונה צורי. איליה עצבני מאוד. "טוב, אני לא
יודע מה לעשות כרגע, הוא הולך עכשיו להגיש תלונה אישית נגדך."
"שיגיש."
"התקשרת למשטרה?"
"כן. הם אמרו שהם שולחים ניידת."
עוברות עוד כמה דקות. צורי מצטער שהוא הפסיק לעשן כשהשתחרר.
מאוחר יותר, כשהוא ואיליה יישבו לכתוב את התחקיר, יסתבר לו
בדיוק מה קרה: אחרי שהבחור עבר אותו הוא נכנס פנימה, כשהוא
מדלג בקלילות על איליה ושירלי וגם על הצורך לשלם על ביקור
במוזיאון. הוא חיפש ברזייה. הסתובב והעיף מבטים מסביבו.
החיילים היו באותו זמן במופע האור-קולי. לודמילה שהייתה בפנים
הבחינה בו, ניגשה אליו ושאלה אותו אם הוא עם הקבוצה. הוא תקע
בה מבט מזלזל ולא ענה. היא שאלה שוב. הוא המשיך להביט מסביב
כשהוא מתעלם מנוכחותה. היא הלכה לקרוא לאיליה. איליה ניגש אליו
והוא המשיך להתנהג כאילו הוא האדם היחיד בעולם או לחילופין,
שיש משהו שמציב אותו מעל לשכר-מינימום-עם-אקדח האלה. אחרי
שאיליה שאל שוב, בתקיפות, הוא הסתובב ופרץ החוצה ומפה העניינים
התגלגלו כפי שהתגלגלו.  

בינתיים החיילים סיימו את הביקור שלהם במוזיאון והם יוצאים
החוצה, עומדים בשלשות והקצין שלהם מעביר להם תדריך יציאה. הם
מתפזרים. עוברות עוד כמה דקות, ופתאום הדלת נפתחת והבחור
המעצבן הזה, שבינתיים נרגע קצת, יוצא וניגש אליו, באותה פוזה
ראשונית של קלינט איסטווד - קומה זקופה, פרצוף אדיש מסביב
למשקפי שמש אלגנטיים, צעדים איטיים: "שלום." הוא אומר, באותו
טון מתגרה. צורי לא עונה.
"אתה מהיחידה לאבטחת אישים, אני מבין. תקן אותי אם אני טועה."
עדיין אין תשובה. "איך קוראים לך?"
צורי מוציא את תעודת הזיהוי שלו. הבחור מעיין בה. "צור יגור."
הוא אומר את השם כאילו יש בו משהו מצחיק, אפילו מגונה. עכשיו
צורי עונה: "יש לך בעיה עם זה?"
הבחור מוציא חתיכת נייר ורושם את השם.
"איפה עשית קורס? מה ההכשרה שלך?"
השאלה המטומטמת הזאת כבר עולה לצורי על העצבים.
"אולי בא לך לנסות להסביר את ההתנהגות שלך, במקום להתחכם פה?"
אחר כך הוא יצטער שלא שמר על קור רוח, שלא שמר על שתיקה מזלזלת
ומתנשאת במקום להכניס את עצמו למשא-ומתן. "עם הסירוב שלך
להזדהות, ההתנהגות האפאטית, תקיפה של מאבטח והריצה ההיסטרית
הזאת כאילו..."
"אני מיהרתי." עונה הבחור בגיחוך. על זה צורי לא מוצא לנכון
לענות. המבט המזלזל של הבחור, כאילו הוא התאמן עליו, מהווה את
המילה האחרונה, והוא מסתובב וחוזר פנימה. אין מנצחים.

מגיעה ניידת עם שני שוטרים. צורי מסביר להם מה קרה. אחד
השוטרים אומר, "טוב, ניקח אותו לניידת ונבדוק אותו במחשב." הם
נכנסים, יוצאים אחרי דקה עם הבחור ולוקחים אותו לניידת. אחר כך
איליה יספר לו שהבחור יושב בפנים, ואיך שהשוטרים נכנסים הוא
מתחיל לצרוח. השאלה הראשונה שהשוטר שאל אותו זה אם יש לו
איזשהו עבר של מחלות נפש כגון סכיזופרניה או או-סי-די. כשהוא
נרגע הם יוצאים והולכים משם; הבחור הולך עם השוטרים לא כאילו
מכריחים אותו אלא כאילו הוא עושה להם טובה. אין לו שום עבר
פלילי, כצפוי. סתם עוד ישראלי מצוי שראה שיש פה מאבטחים והחליט
לעשות פוזה של גנגסטר. הוא עוזב איתם בניידת, אבל זה רק בגלל
שהם הסכימו לתת לו טרמפ בחזרה למלון שלו. נחמד מצידם. יש אנשים
שאין גבול לחוצפה שלהם, כנראה עניין של חינוך. או אולי סתם דם
כחול.

הניידת עוזבת. איליה יותר רגוע עכשיו. שירלי מתקשרת לנטע,
חיילת אחרת שמשרתת במוזיאון שנמצאת ברגילה כרגע, ואומרת לה "אל
תשאלי איזה סרט היה פה עכשיו, היה פה פאקינג סרט אמריקאי.
באמת. איליה היה בראד פיט וצורי היה טום קרוז." צורי מוציא
מהלוקר את קובץ הנהלים ומראה לאיליה בדיוק מה כתוב בנוהל מעצר
חשוד. איליה מודה שצורי צדק בטיפול שלו בעניין, וצורי מצידו לא
אומר כלום על זה שאיליה חימם את המצב בלי סיבה ואחר כך התקפל
ונתן לחשוד להוביל את ההתנהלות של האירוע; על החיפוש והעיכוב
הרשלניים; ומה לעזאזל הוא חשב שהוא עושה כשהוא חבש לו את הברך?
אבל מה זה חשוב כרגע. עכשיו העצבים של איליה השתחררו קצת והם
צוחקים על כל העניין. לקח כחצי שעה לכתוב דו"ח על האירוע.

כמה ימים לאחר מכן צורי יישב מול הקב"ט של צוות המוזיאונים
וינסה להסביר לו, שכל מה שהוא ראה זה מישהו עם התנהגות אפאתית
ובלתי-מגיבה, שמסווגת כהתנהגות חשודה, תוקף מאבטח אחר; והקב"ט
יאמר לו שהוא היה צריך להבין שמדובר פה לכל היותר בגנב,
והתפקיד שלו זה מניעת פח"ע ולא שיטור אזרחי, והוא היה צריך לתת
לו לרוץ ושיילך קיבינימט. צורי ישאל איך הוא היה אמור להסיק את
המסקנה הזו בהינתן כל ההתנהגות המחשידה-לפי-הספר, והקב"ט לא
יהסס לענות: "כי ראו עליו שהוא לא ערבי." גם על זה צורי לא
ימצא לנכון לענות. המשפט הדרמטי שבו הקב"ט יסכם את העניין -
"אנחנו לא רוצים למצוא את  עצמנו במצב שבו מאבטח שלנו יצטרך
לתת תשובות ברמה המשפטית, ואתה בטח לא רוצה למצוא את עצמך במצב
כזה." ליד הקב"ט יישב אורי, הסגן של ראש צוות המוזיאונים,
וכשהעניין יסתיים וצורי ייצא החוצה הוא ייצא אחריו ויאמר לו -
"להתראות, ותודה." וצורי יפטיר בכעס - "תודה על מה?!" ויעזוב
את הבניין. וזו דווקא טעות. אורי הוא בחור נחמד.
בניגוד למה שרואים בסרטים, הוא לא יידרש למסור את האקדח
והתעודה שלו; רק את התעודה. על האקדח ושאר הציוד הוא יזדכה מול
האפסנאות. בסופו של דבר הוא נשאר עם משקפי שמש ששוות תשע מאות
שקל.

אבל בשלב הזה הוא רק עושה את סיור-הסגירה במוזיאון המחתרות.
"גם בזמנך זה היה ככה?" הפטיר צורי לעבר התמונה של יהושע כהן.
אחר כך הפעיל את האזעקה, נעל, דיווח למוקד והלך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איבדתי את השטקר
שלי אז התקע שלי
משתולל

הפודלית
ואביוולנטיות


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/8/07 10:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה