כשאני פותח את הדלת יש מן פעמוני רוח שתלויים ממש ליד המשקוף
והם מצלצלים. אני שונא את הצלצול הזה, כאילו מודיע לכל העולם
שהינה, שוב הגעתי. המלצר מרים ראשו מאחד השולחנות הרחוקים
ונותן בי מבט סוקר. כאילו שהוא לא מכיר אותי. הוא מחזיר את
מבטו לזוג המנסה להתלבט בין סוגי עוף ורטבים שונים. אני מעביר
יד דרך שיערי הקצוץ. אני אוהב את ההרגשה הזו, המעקצצת כמעט,
שהשיער מעביר בכף ידי. אני מתקדם אל עבר אחד השולחנות הפנויים
והדלת שמאחורי נטרקת חרישית, שוב מפעילה את פעמוני הרוח. כאילו
ילד קטן שמשחק עם כסילופון, לא יודע בדיוק על אילו תווים
להכות. אני מחייך כשאני חושב על התמונה הציורית שיצרתי לעצמי.
אני מושך את הכיסא שצמוד אל השולחן ומתיישב. התפריט מונח מולי
ואני מסתכל עליו מעט, ידי על השולחן אך המרפקים לא. כמו שאימא
לימדה אותי. אני מעיף מבט אל החולצה הלבנה שמבצבצת מתחת לחליפה
השחורה שלי. אני שולח יד להוריד את משקפי השמש שלי ומניח אותם
ליד מאפרה ישנה שחורה שמוצבת על השולחן. אין בה בדלי סיגריות
כמו בשאר המאפרות ואני מחייך. השולחן שלי נשאר שלי גם כשאני לא
יושב כאן. זה נותן לי להרגיש כוחני בצורה מסויימת. אני חוזר
להביט בתפריט, הפעם לוקח אותו בשתי ידי. בדרך כלל אני לא אוהב
לאכול במסעדה הזו, אך יש פעמים שאתה לא יכול להימנע מלהגיע
לכאן. כאילו יש איזה כוח קוסמי עצום שמושך אותך לחזור הנה,
לאותו מקום. לאותם האנשים. לאותה דרך חיים שאתה כבר זקן מכדי
להשאיר מאחוריך. המלצר בעל העיניים המלוכסנות ניגש אלי עם
הפנקס שלו ועומד מולי בשתיקה. אני מנסה לזהות אותו אבל הם כולם
נראים לי אותו הדבר. אני כבר לא מצליח להבחין ביניהם. אני לא
מצליח להחליט אם הם מתחלפים או שאני פשוט לא עושה איזה מאמץ
מיוחד כדי לזכור אותם. אני בוחר את המנה הרגילה שלי מהתפריט.
הוא רושם, מהנהן, מלמל משהו, ספק בשפתו ספק בשפתי והולך. אני
נשאר יושב במשך דקות ארוכות ומסתכל סביבי.

האוכל מגיע ואני מתבונן באדים העולים ממנו. הירקות המוקפצים
מדיפים ריח של כלורופיל, או לפחות ככה אני אומר לעצמי. חתיכות
הבשר - בקר, אני חושב - מבצבצות כמו יהלומים מתוך ערימת
איטריות צהובות. המלצר מניח מצד אחד של הצלחת מזלג מלוכלך
ומצדה השני הוא מניח מקלות אכילה סיניים. אני עושה מה שאני
תמיד עושה: לוקח את המקלות ונלחם באיטריות המסרבות להיתפס. וכך
אני ממשיך לאכול, לעיתים מוותר על המקלות וניגש למזלג, לעיתים
זונח את המזלג וחוזר למקלות האכילה המסורתיים. אני מתענג על
הטעם של המונוסודיום גלוטמאט עד חתיכת הבקר האחרונה. כשאני
מסיים, כל מה שנשאר בצלחת הן כמה איטריות שמקלות האכילה לא
הצליחו לתפוס ורוטב. אני נשען אחורה על הכיסא. המסעדה התרוקנה
בינתיים ואני מהנהן למלצר שעומד ליד דלת המטבח ומסתכל עלי. הוא
נכנס למטבח במהירות ויוצא כעבור כמה שניות עם לוח עליו מונחת
פיסת נייר ועוגיית מזל סינית. הגורל שלי להערב. אני מתבונן
בחשבון, מושיט יד אל פנים החליפה שלי, מוציא משם ארנק שחור
ומתוך הארנק שטר של כסף. אני מניח את השטר ליד הלוח ולוקח את
עוגיית המזל. אני מפורר אותה והיא מתפרקת לשתי חתיכות גדולות
ופירורים נוספים. אני מוציא את חתיכת הנייר הקטנה שהסתתרה בתוך
העוגייה ולועס בהנאה את חתיכות העוגייה הפריכה, מחייך לטעמו של
הסוכר. אני ממולל אל חתיכת הנייר הקטנה בידי, לא מביט בה.
כעבור שניות ארוכות עיניי נמשכות אל חתיכת הנייר והאותיות
שעליה מתחברות למילים. אני מקפל את הגורל שלי להערב ומכניס
אותו לכיס הקדמי של החליפה שלי. אני קם ממקומי ופוסע לכיוון
דלת הכניסה. אני עוצם עיניים וממלמל קללה שקטה בעוד פעמוני
הרוח מצלצלים שוב.

בניין המגורים שמולי חשוך. כמה אורות עדיין דלוקים אך החושך
חזק מכמה אורות דלוחים שכנראה נשארו דולקים בחדרי ילדים
המפחדים ללכת לישון בלי אור. אני ממשש את הבליטה באחורי גבי,
כלי הנגינה שלי הלילה, ומתקדם אל עבר הבניין החשוך. אני מדליק
את האור בכניסה ועולה במעלית עד הקומה השישית. דלת המעלית
נפתחת ושתי דלתות, כניסות לדירות מגורים, נגלות לעיניי. אני
מסתכל על כל אחת מהן לכמה שניות, בוחן אותן בשקט. האור כבר
נכבה ואני ניגש להדליקו שוב. לאחר כמה רגעים של נשימה אני דופק
בעדינות על אחת הדלתות. אני מחכה כמה רגעים, מדליק שוב את האור
שנכבה בינתיים, וחוזר לדפוק בדלת, הפעם בתקיפות רבה יותר. מתוך
הבית אני שומע צעדים ישנוניים וקול ממלמל. עוד רגע הדלת תפתח.
האור בחדר המדרגות שוב נכבה. שוב אני מושיט את ידי להדליק
אותו. הדלת נפתחת ומולי עומד אדם הנמוך ממני בכעשרה סנטימטרים,
שיערו דליל מאוד ואני שם לב שהוא בדרך כלל מרכיב משקפיים. הוא
שמנמן מעט. אני מסתכל עליו ושותק.
"כן?" הוא שואל, קולו סדוק משינה.
"מיכאל גרין?" אני שואל.
"כן, זה אני, קרה משהו?" שואל האיש המקריח בקול מודאג. אני
שולח את האקדח מאחורי גבי ויורה בו שלוש פעמים בחזה. משתיק
הקול שלי דואג שהשקט הלילי יישמר. האיש צונח על מפתן הדלת ללא
רוח חיים. אני מוציא מכיס מעילי את הפתק מתוך עוגיית המזל
שקיבלתי מוקדם יותר הערב. השם 'מיכאל גרין' כתוב עליה באותיות
פשוטות. אני זורק את הפתק על הגופה והוא נוחת על החזה המדמם.
אני פונה אל עבר המעלית. האור בחדר המדרגות כבה שוב. כל מה
שאני יכול לקוות הוא שלא אצטרך לאכול שוב במסעדה הסינית ההיא.
כל מה שאני יכול לקוות הוא שלא אצטרך לשמוע את פעמוני הרוח
האלה במשך זמן רב.