המסע השני החל באותו המקום בו הסתיים הקודם. וורנאסי לגדות
הגנגאס עיר מבוך.

נעול כפכפי חירות ניסה פפו להמנע ממימי ביוב וצואת פרות. דרכיה
הצרות והמפותלות של העיר, כמו הזכרון שדהה, הקשו על הניווט.
פרות מדושנות שרועות על מדרכות, חוסמות סמטאות צרות. סוחרים
דורשים מכל עבר את תשומת הלב. בסיוע מקומיים ורסיסי זכרונות,
אותרה אותה סמטה עתיקה, שמובילה אל דוכן הקטורת, ומשם אל חנות
הסיטאר ודוכן המשי, לבית הדואר ואז לחנות האינטרנט. ומשם זה
קרוב, דקותיים הליכה, ימינה לגדות הנהר, מעל לבית שריפת
הגופות. הגסט-האוס, ההוא שהתארח בו עם אסף במסע הבתולים, נמצא
לבסוף. הוא ניצב שם כאילו לא חלפו השנים, כמו עזב את בנארס
למספר ימים בלבד. את המסע המוצלח ההוא במזרח, ובנבכי נשמתו,
בקש פפו להמשיך ולצעוד כברת דרך נוספת אל מקום שלא הכיר, אך
ידע שהוא קרב. מקום של אמת ושלום. וריח הגופות הבוערות צורב את
הנחיריים.

בחצר המלון ברך הבעלים את פפו לשלום. הוא ליווה אותו והציג את
החדרים, שישה במספר. מן החדר שבו לן עם אסף, עברו לחדר שהיה של
אלון וירדן, ומשם לחדר של מיה ואמירה ושל פייר ומיכל. במרפסת
המערבית נזכר פפו בקוף שזינק על אסף ובפניהם המבוהלות של
שניהם, האדם והקוף, וצחק. שישה חדרי מלון פנויים, משקיפים
לגנגס, ופפו בחר את היוקרתי מכולם, חדר המהרג'ה. לאחר שנים של
עבודת פרך מתגמלת כפרקליט, הרגיש הוא זכות מלאה לתפנוק שכזה.
חדר משושה בקצה קצהו של צריח, בגודל כפול ומחיר מחומש נראה כמו
מקום טוב להתחיל מסע שפפו קיווה שיהיה לא רק בוגר אלא גם נוח
יותר.

אהבת אמת הסבירה לי פעם, שאהבה נצרבת בלב לשבע שנים ורק אז
מחלים הלב. אלא שצריבתן של אהבותיי ממשיכה, יוקדת ונצחית,
והשנים חולפות. "והמרפסת שממנה נופפו לי לשלום תלויה כמו עריסה
ריקה", שרה חווה אלברשטיין על ביקור בבית הוריה שהלכו לעולמם.
זכרונות על גבי זכרונות. אמא, תנוח על משכבה בשלום. משחקי
הכדורגל בהפסקה. הכשלונות. נועה. לילות הפטרול בבסיס. יצחק
רבין. מגרש מכבי הישן. בית ההורים. סבא. מגלשות החול ליד שדה
דב. ההיא הנשואה, בטיול לקרואטיה. עץ המכשפה. הילדה האיטלקיה
על היאכטה, שלא ידעתי את שמה. כרכרות הסוסים באיסטנבול. בני
הפעוט, שהופל בן עשרים שבועות רחם. זכרונות על גבי זכרונות,
ועימם מרפסת הגסט-האוס של ורנאסי, תלויים כעריסה ריקה. עמוסי
אהבה ורגש, כולם מכאיבים, ואני רק בן שלושים.  

פפו הניח את תיק הגב על רצפת חדר המהרג'ה והביט סביב. שישה
חלונות, אחד על כל אחת מצלעות החדר, השקיפו על נהר קדוש, עיר
מבוך ושלוש שנים שחלפו. כשהתעורר, השמש ליטפה בשקיעתה. שרשרת
חרוזי העץ שרכש בעיר בפעם ההיא ענודה על צווארו, והוא הסיר
אותה. פפו שחק בה ועם כל חרוז מלמל את כל אחד משמות אלוהיו.

בשנות עבודתו במשרד עורכי הדין, הייתה שרשרת חרוזי העץ עבור
פפו את שחליפת האדום-כחול הייתה עבור סופרמן, טרם שותק הגיבור
מן הצוואר ומטה. חמישה ימים בשבוע נהג לצאת פפו את דירתו חמוש
חליפה ועניבת פרקליט, שבוע שבוע, חמש שנים, והן החלישו ודכאו
אותו. והארץ היתה תוהו ובוהו. בערב יום ה', עם תום שבוע
העבודה, נמלא פפו תחושת התעלות. על הטוסטוס, בדרכו חזרה מן
המשרד, שחרר את החולצה הלוחצת מתוך מכנסיו והרגיש הקלה רבה.
בין רמזור לרמזור, מן הבורסה ברמת גן, אל כיכר המדינה, דרך
בן-גוריון, דיזנגוף ועד הדירה, היה מקבל את פני שבת הכלה בשירה
רמה של ניגוני מזרח עולזים (פרי עטו של דני שושן!).

בסוף שבוע באופן קבוע החברה נפגשים
זה כלל ידוע יש מצב רוח ביום הרווקים
שולחן פתחנו וגם התענגנו חיים משוגעים
הראש סבבה בלי אמא בלי אבא ביום הרווקים

אוווו אוווו
אווווו אוווווו

בדירה תלש מעצמו מיד את מחלפות המשפטן ועלה, מאושר עד הגג, על
בגדי חול. כפכפים של ברזיל, מכנס זרוק וטי-שרט. ממש לפני שיצא
את הבית, שלף את שרשרת חרוזי העץ מנדנה, ענד אותה לצווארו וחש
חופשי ועצום. הביט במראה וראה בה את עצמו, בתחילת ימים טובים
שסופם בערב שבת. עם צאת המלכה, הייתה תחושת ההתעלות מתחלפת
בנפילה קשה. נפש חופשיה מתכנסת וזו המיוסרת משתלטת. בבוקר יום
א' המחלפות הושבו והשרשרת הוסרה, וחוזר חלילה. יום חמישי בא
ושירים על האופנוע, מלך ליום אחד. אוווו אוווו. כמו סופרמן
וקלארק, הייתה נפשו האחת של פפו מפוצלת בין חייו שלו לאלו של
אחר. האחד מלך העולם, מתעופף בשמיים, מסובב בחורות. השני
ממושקף, חננה, טמבל. שניהם אחד וביניהם חליפת אדום-כחול, או
שרשרת, המפרידות בין קודש לחול, בין אמת לשקר. ויום שבת חוזר,
שבוע שבוע, חמישי ושבת, חול וספ"ש, שרשרת עולה ויורדת, עניבה
חונקת ונפרמת, והגלגל מסתובב. בתקופה ההיא, שרשרת חרוזי העץ
הייתה הצלה, ומפלט, ומקום יציב לפפו להתנחם ולמצוא בו את עצמו.
מעניקת חופש וכוח, עדי של אמת. השרשרת נענדה, והארץ תשקוט. וכך
התפרקתי, לשגרה חזרתי, חלום של יום אחד. ותוסר, וחושך על פני
תהום.  

ובצריח ההוא, על נהר הגנגס, באותו היום, מאס פפו בשרשרת חרוזי
העץ. הוא הסירה מצווארו ואצבעותיו שחקו בה. בז לפיצול שהיא
כפתה עליו וחפץ בשלוות פפו אחד ויחיד, שגופו ונפשו, ראשו ולבו,
חד הם. והוא מלמל את שמות אלוהיו, מלמל בכל חרוז וחרוז. הרהר
באותו הפיצול וכיצד ירחיקו מעצמו במכה קטלנית ומהירה, טרם
יקדים אותו הפיצול וישתקו. מן הצוואר ומטה.

החלון המזרחי, הרחב מבין השישה, נפתח, ונשמתו של פפו פרחה
ממנו. רוח חמה רחפה מעל לגנגס. ברהמה הבורא, שיבא ההורס ווישנו
הנצחי, יוגננדה וגם לינדה, את רובם פפו עוד לא זיהה אז, רחפו
לצידו. הם ליוו את נשמתו ושמשו לה מגן וערש אהבה. רוחות חמות
זרמו, יוקדות ומחזקות. והנשמה מרחפת על פני המים. השרשרת
השתחררה מן היד והתעופפה מטה מטה, מטה מטה, גובה רב. התפתלה עם
הרוחות ומלמול שמות האל הולך ומתחזק. המבט ליווה את השרשרת
הנופלת בין אדי החום, עד שנעלמה ממראית עין, וקרוב לוודאי
שנאכלה בחום הרוחות עוד לפני שפגשה במי הנהר. שרידי בערת
החרוזים התערבבו עם אפר גופות הגנגס, ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום
אחד.