עדרי פילים למבואות בוקר
פורסים מסילות מלאות של אהבה
אבק הארץ נרגן קלות לשירתם
הרוח נושבת בעשבים הרדומים של השחר.

עינייך קורנות אלי מטובן
לוחשות לי מעיינות מים זכים
תלוליות אפר בשעת גשם
צבעי בוץ על גופי ילדים.

פעימות לבי לא סדירות
רועדות במסע הזמן
על פני צברי הכוכבים המסתחררים מעליי
אני תכלת הסופה והרעם ירוקת הנהר הגדול.

שבשבת העולמות רומצת חללים ריקים למגע האור
נוסכת במילים מן הדעת
בוראת מציאות חושית
נרדמת בהקיץ לאור ים הכוכבים העצום והרב.