[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בנימין וולמן
/
דפים חסרים

לפתע הוא היה שם. על שולחן הכתיבה, ספר שמעולם לא ראיתיו.
נטלתי אותו בידי. הוא לא היה מאובק או פגום ובכל זאת, הוא לא
נראה היה כחדש. לא היה לו שם. שערו הקדמי היה לבן, חלק. כך
גם שערו האחורי. ניסיתי לגלות שם של הוצאה לאור, שנת הוצאה,
אך לא מצאתי כל פרט מזהה.
פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא בו.
לאחר חצי שעה של קריאה, אחזה בי תחושה מוזרה. כל המאורעות
המתוארים בספר היו מוכרים לי, מוכרים מדי. המשכתי לקרוא. לאחר
חצי שעה נוספת או יותר, אחזה בי חלחלה, קראתי את סיפור חיי.
דילגתי על אי אלו עמודים והגעתי להווה. והנה אני קורא את
המשפטים שכתבתי לעיל ואת המילים האלו ממש. התחלתי
לקרוא את העתיד הקרוב, את יום המחר.
מחר, חשבתי לעצמי, אני אבדוק אם הדברים יקרו לפי הכתוב
בספר. בנקודה זו עצרתי. כיביתי את מנורת הקריאה.



אור השמש נגה על עיניי. בוקר המחרת. קיננה בי תחושה כי
חלמתי חלום מוזר, כה מוזר עד שלא יכולתי להימנע מלעלות
חיוך על שפתי. קמתי מן המיטה וניגשתי אל שולחן הכתיבה.
הוא נמצא שם, כמו יצא מחלום, הספר הלבן חסר הזהות
וחיוכי קפא. יצאתי החוצה אל הדברים שתכננתי לעשות באותו
יום. וכל מעשי ביום זה היו מוכרים כמו נכתבו כבר באיזה מקום.
בשובי בערב, ניגשתי מיד אל שולחן הכתיבה, הדלקתי את האור
של מנורת הקריאה ופתחתי את הספר במקום בו הפסקתי אמש.  
הפכתי כמה דפים לאחור וקראתי שוב אודות קורות יום האתמול
ועל הארועים שהתרחשו לאורך היום האחרון. כן. ללא ספק,
הכל נכתב במדויק. כלומר, דפי הספר ידעו לספר לא רק על
ימי העבר, אלא גם על ימים שיבואו.
התישבתי בנוחות לקרוא את עתידי. שורה אחר שורה, עמוד
אחר עמוד. לפתע נגמרו הדפים. הספר לא תם. מישהו תלש
את דפי הספר הנותרים. ובמקום שבו הם נתלשו נותר גדם
שהזכיר בצורתו גדם של יד גדועה, אולי גם גדם של רגל
קטועה, אולי אפילו גדם של כל אבר אחר שניתק מן הגוף
בגסות, באבחה אחת פראית.
מה אעשה עכשיו? שאלתי עצמי. ובי כבר אחזה סקרנות כה
רבה לדעת מה צופן לי העתיד כך שלא יכולתי להשלים עם
מעשה ההשחתה של תלישת הדפים.
והנה גמלה בי ההחלטה: אני אלך לחפש את הדפים החסרים.



אור של יום. כמו מישהו הדליק לפני זמן מה את אור השחר.  אני
מתחיל את חיפושי כאן בפתחו של בית תפילה. אני פותח דלת עץ
כבדה ונכנס פנימה. מתיישב על אחד הספסלים, מביט לשמאלי,
שם נגלה לעיני ויטרז' בצבעי סגול וארגמן. מביט לימיני ועיניי
נחשפות לוויטרז' בצבעי ירוק וצהוב. אני מישיר מבטי אל הקיר
המרוחק ממני ורואה שם כעין אותיות שחוברות למילים. מילים
שחוברות למשפטים ואלה הופכים לכעין כתובת, כתובת ענקית
על הקיר. אך איני מצליח לפענח פרושן של אלו המילים. כמו
מישהו מנסה לחוד חידה עלומה שאת פשרה רק הוא יודע.
אני יוצא מבית התפילה. הולך לאורך הרחוב כמהלך לאורך
חומה שרזים רבים לה ונכנס לבית תפילה נוסף.
ושוב מתישב על ספסל אך חוסך מעצמי את הטרחה שכרוכה
בהצצה ימינה ושמאלה. רק אל הקיר אני מביט. הרי שם
רשומה הכתובת.
אבל היא איננה נהירה יותר מן הקודמת. אולי ישנה איזו אות
שמצטרפת לחברתה בהגיון מה מוכר, אך לא יותר מזה. ואף
זאת, יתכן כי זה רק דמיוני שמתעתע בי.
אני קם ומסיט את הדלת כדי לפותחה והנה הדלת קלה יותר
מזו הקודמת או שגם כאן אני רק חווה את פרי משאלת לבי
שאינה נחה לרגע.



ואני ממשיך ללכת במורד הרחוב שהולך ונעשה צר ככל שרגליי
פוסעות קדימה. והנה עיניי נתקלות במה שנראה כבית תפילה
נוסף. דלתו הקדמית פרוצה, כמו נתלשה ביד גסה, כך גם
חלונותיו הפעורים, הפרוצים לכל משב רוח בלתי קרוא.
אני עובר בעד הפתח הקדמי החשוף, מתיישב על אחד
הספסלים הפחות שבורים ומביט אל הכתובת שעל הקיר.
עושה רושם כי הפעם הכתובת היא ברת פיענוח.
ואני מתחיל לקרוא. אך בטרם אני מגיע לכלל משפט, אני
שומע רעש שמגיע מכל קצות המבנה ורואה איך קירותיו
מתחילים לרעוד. אני קם ממקומי ורץ כרוח סערה אל הפתח.
ממקומי אי שם ברחוב הצר, אני מספיק לחזות בקריסת המבנה.
תוך שניות ספורות הוא הופך מחורבה לתל חורבות.
השמש נוטה לערוב. אני מביט אל בגדיי, כמו ראיתים בפעם
הראשונה. מתי והיכן לבשתי בגדים אלה? אני שואל עצמי.
צורתם זרה לי. צבעם זר לי. מידותיהם אינם תואמות את גופי.
והנעליים לוחצות לפתע את כפות רגלי. כל לבושי, מכף רגל ועד
ראש, זר לי, זר להחריד. אבל יש לי משימה לבצע ועיתותי אינן
פנויות לדברים כגון אלה. מה גם שעלה בראשי רעיון טוב מקודמיו,

היכן בדיוק עלי לאתר את הדפים החסרים.



אני חוזר אל ביתי. מתיישב ליד הספר חסר הזהות ומדליק את
מנורת הקריאה. אני כבר יודע בדיוק מה אעשה. אני אקרא בעיון
את המשפטים האחרונים לפני שיד נעלמה תלשה את הדפים.
ובדיוק במקום זה, אני פותח את הספר וקורא: אני הולך ברחוב
שנעשה צר עם כל פסיעה עד תומו. פונה שמאלה לרחוב בעל
ירידה תלולה. ממשיך ויורד מטה, מטה ושומע
כאן, הדפים נתלשו.
עת לקום ולצאת אל המסע. אני שולח ידי כדי לכבות את מנורת
הקריאה, אך לפני שהספקתי לעשות זאת, היא כבתה. כנראה
שהמנורה נשרפה. אני פותח את הדלת, שולח מבט אל הבית
שעכשיו שרוי בעלטה גמורה וסוגר את הדלת.
כך אני יוצא אל העולם בהשאירי בית חשוך ונעול. אני מאתר
את המקום המסוים. אני הולך ברחוב שנעשה צר עם כל פסיעה
עד תומו. פונה שמאלה לרחוב בעל ירידה תלולה. ממשיך ויורד
מטה, מטה ושומע
ירייה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הייתכן, ראש
המחלקה למבצעים
מיוחדים אדריאן
אדרנוב
איבנוביץ
נתן לי סוכרית
גומי


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/8/07 17:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בנימין וולמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה