אמש פיזזתי בשמחת חתן וכלה, באתי היום ללוות. בית החיים.
וכמו זיעת ריקוד, ניגרה, אף עתה, מחמה קופחת.
וקריאה מהדהדת בינות אבנים: "טוב ללכת אל-בית-אבל",
שאף בקרב מתים, מחוללת הרוח, אוחזת גזעי אורנים.
נעה מעלה מטה, מקפצת לצדדים, פורסת כסותים.
ומחטים ירוקות, באלפיהן, איתה בשלמות טופפות.
נעות מעלה מטה ולצדדים.
דומה, דרורים מגבירים ציפצופם לשמח רוח ומתים,
עד שבתוכי פורץ ציחקוק ופני קפואות שמא יתגלה קלוני.
"מילכת אל-בית משתה" יסף מספיד לבכות
אצל אבן יוסף הפייטן, לאבן הרבי המזמר.
מרחף על אבן רחל המחוללת ומוסה אוהב טיפה מרה.
אח, החיים. החיים כך דובבות שפתיי בין מתים.
קוהלת ז' |
