המונולוג הראשון שכתבתי (להתחשב).
מוקדש לאחותי המהממת!

כל כך רציתי לבכות - ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל דמעה אחת אפילו
לא יצאה לי
אני מרגישה כל-כך חזק את הגשם שיורד לי בפנים, כל-כך רטוב וקר
לי.
אבל בחוץ? אני מושלמת, מספיק חיוך אחד שלי כדי לרפא עשרה לבבות
שבורים.
אבל אצלי? גם אלף חיוכים לא יצליחו להדביק את מיליון הרסיסים
שהלב שלי אמור להיות עשוי מהם.
מה דפוק בי?! אני שואלת
ותשובה לא ממש מוצאת.
מה טוב בי?! אתם רוצים לדעת?
את זה אני כבר לא מנסה לשאול.
הפער הכל-כך גדול מהאושר הכל-כך נסתר שהוא השאיר בי, לא נותן
לי להמשיך הלאה.
וזה לא בגלל הרוע שיש בו, ממש לא.
זה אולי בגלל כל כמות הטוב והחסד שנמצאת בבן-אדם הזה.
לפעמים אני מחפשת בו משהו רע להתפס עליו ולזרום איתו לגלים
ענקיים של חיים חדשים,
גלים של מי ברכה שיקנו לי אושר אמיתי ואינסופי.
אבל בינתיים? אני לא מראה לו שכואב לי-למרות שכואב.
אני לא בוכה, למרות שהדמעות לא מפסיקות לנזול לי בלב.
אז אני חיה חיים מלאכותיים, עם אושר מלאכותי שאולי יגרום לו
לחזור אליי כמו שאני רוצה.
אני חיה חיים ריקים, על מי אני מנסה לעבוד? הרי בלב שלו הוא
יודע שאני אוהבת.
ולמרות כמות ההצעות שמגיעות אליי, למרות אור הזרקורים הזה שלא
מפסיק לסנוור אותי לרגע.
אני מרגישה ריקה, חסרת כל תוכן, מראה לאנשים שאני לא מכירה את
המקומות הכי סודיים שלי.
אין גן נעול אחד שלא פתחתי.
את כל האמת הפנימית שלי בזבזתי במטרה למצוא אמת.
ועכשיו? אפילו לעצמי אני לא ממש יכולה להאמין.
אז אני ממשיכה לשחק, בתקווה שיום אחד אצליח להוריד דמעה.

אאאחחח... רציתי ליהיות שחקנית...!!!