עברו חלפו להם חודשים והלב כבר התגבר
אחרי דקות ההלם שעברתי אחרי שראיתי אותך
הכל כבר התבהר, השמים נעשו כחולים יותר, כן גם אם לא תאמין
השמש נעשתה חמה יותר כמו ביום חמסין.
ראיתי אותך ממש במקרה, עברת לשבריר שניה לתוך עיניי
אולי זאת יד האלוהים ששלחה את המבט שלי לאותה זווית
או אולי זה הגורל, בכל מצב זה היה דבר שהיה קורה בשלב כלשהו.
מאז אותו ערב, בקושי דיברנו, בקושי תיקשרנו, בטח שלא התראינו
יש ביננו מחסום דיבור, פחד מסוים, כאילו שאנחנו מפחדים לחוות
שוב את אותה משיכה שחיברה ביננו בפעם הראשונה והשניה
אנחנו מעדיפים להתעלם, לנסות לשכוח, כל אחד בצד אחר...
לקח לי חודשים להבין את זה, לקח לי זמן לעכל, חשבתי יצאתי מזה
אחרת, חשבתי אבל זה עזר לי להתבגר.
כאב לי שהחלטת לוותר, כאב לי שאמרת שאתה רוצה יותר רוצה
להתאהב, כאב לי כל כך שעשית את זה בפעם השניה, או יותר נכון
השלישית... כי נפרדנו כבר ואז באת אלי ביום גשום, כולך רטוב,
באת עד אלי ברגל, נתת לי להרגיש the only one, להרגיש שבשבילי
תחצה שמים וארץ, תלך באש ובמים, נתת לי להרגיש כאילו אתה מתחרט
ברמות , אמרת לי שאתה מת להריח אותי, מת להתנשק...
הרגשתי אליך מש'ו אבל פחדתי, ביקשתי זמן לחשוב, זמן לעצמי, לא
יכולתי להתאפק באותו ערב ופשוט נישקתי אותך, אחרי שבועיים שלא
ראיתי אותך לא יכולנו להיפרד, אבל לא הייתי בטוחה, ביקשתי
לחשוב, הסכמת...
עברו להם שבועיים נוספים, החלטת שזהו אתה לא מחכה יותר, הבנתי,
לא רציתי לשחק בך, לפגוע בך, באת, עד אלי, אבל הפעם שונה
לחלוטין, הרבה יותר מרוחק, הרבה פחות "אוהב", הרבה פחות כל מה
שציפיתי, לא אמרת רוצה או, בסוף החלטנו שלא, פשוט לא...
חזרתי הביתה. כאב לי, לא אומרת שלא, אבל אחרי זה חזרתי לשגרה,
חזרת להיות "מת " חי , לפחד לדבר, לפחד לשלוח, לפחד אולי
לחיות... לחיות את החיים, לעשות כיף.
חודשים עברו ובין מצב למצב נפגשנו שוב, עם "קצת" עזרה של מישהי
החלטנו שוב לנסות, למרות שלפני זה כבר ראו את המבטים, את
המשיכה, את הדבר הזה שלא עזב כל הערב...
החלטנו לנסות, רציתי לחיות, לעשות כיף, חשבתי שאתה בנאדם שיכול
לעשות כיף, חשבתי שאתה באמת תהיה האיש שידע לגדל אותי, חשבתי
באמת, אבל טעיתי...
אחרי שבועיים באת ואמרת שזהו, שאתה לא רואה אותנו מתאהבים, אתה
לא רואה את הגיל שלי ושלך מתאחד, ותמיד תמיד חשבת שאני קטנה,
קראת לי בכינוי של חיבה "תינוקת שלי".
אז תקשיב ותקשיב לי טוב, אולי אני קצת תקיפה אליך, למרות שאף
פעם לא הייתי, אבל אני חייבת להגיד לך אמת פשוטה.
מי שאין לו נסיון, לא מתאהב, לא מתאהבים בלי לעשות כיף, לא
מתאהבים אם לא מנסים, אהבה לא באה ככה סתם תוך שניות. אנשים
מכירים, אנשים נהנים, ואמרת לי לא פעם שאתה מקנא בכל אחד ואחד
מהחברים שלך שאתה שומע שיש להם חברה, שהם עושים איתה כיף... אי
פעם הם אמרו לך שהם מאוהבים?
למה אתה חולם להתאהב, אם עוד לא אהבת?
איך אתה רוצה להקים משפחה שאפילו את הבסיס לא ביססת?
כנראה שאני גידלתי אותך, אני בוגרת הרבה יותר ממך.
אומנם היית חלק ענק בחיים שלי, וחבל לי, חבל לי שנגמר... נגמר
לפני הזמן.
כי כמעט ולא הספקנו לעשות כלום.
בכל מקרה פינה בלב שלי יש לך, אני מחבבת אותך, אוהבת אותך, כבר
לא בתור גבר.
סלחתי לך הכל, אבל לא שכחתי, אבל תודה תודה על הימים שנתת לי
להרגיש "האחת והיחידה". תודה על המגע שלך, ספק אם מיש'ו יגע בי
ככה, תודה על היחס המתוק שלך, ועל הבדיחות בערבית שלך שגרמו לי
ליפול מהכיסא, תודה שהעברת לי את המסע השנתי בסבלנות ובעידוד.
ותודה, תודה רבה רבה שהוצאת אותי "חיים האמיתים", וכמו שאמרתי,
שום דבר לא נצחי... אבל צריך להמשיך. תודה, עכשיו אני מרגישה
שהתגברתי...
אולי, אי פעם תקבל את המכתב הזה...
אולי עוד כמה שנים, אולי שכבר לכולנו יהיו חיים, משפחות...
אולי...

חודשים עברו וההלם מאחוריי, שעות לילה הגיעו והשמש לא בשמיים.
הייתי צריכה את זה, טוב שזה היה.
אני רק מקווה שבפעם הבאה זה יהיה בגלוי.
אם בכלל...