הוא יצא מהבניין המפואר, דלתות הזכוכית המחוסמות נסגרו מאחוריו
בטריקה שקטה, כזו שרק כשממש קרובים שומעים, אבל הוא היה כבר
רחוק מאוד. הן מבחינה נפשית והן פיזית.

היום בוצע הניסוי האחרון במעבדה השלישית משמאל. אמנם, היו
למעבדות שמות על שם תורמים, אבל השמות היו ארוכים כל כך עד שהן
כונו הראשונה, השלישית, החמישית והשביעית. רק מספרים אי
זוגיים, למזל.
אבל היום לא היה כל כך הרבה מזל. משהו השתבש היום, והדבר הטריד
את מנוחתו. למעשה, הניסוי היום היה רק בשביל לוודא. הכל היה
מוכן והניסוי הזה היה רק בשביל החיוך שאחרי. בשביל לדעת שהוא
עשה זאת. שהצליח.
אבל זה לא קרה. היום הכל התבלבל. או כמו שהלבורנטית טענה -
היתה למולקולות הפי האוור.
אבל לו זאת היתה סד האוור, בעיקר כי זה היה אמור להיות
הסייפא.
הסוף, שהוא רק ההתחלה - של התהילה, הכסף, אבל מה שעניין אותו
ביותר - המדע שיתחיל סוף סוף לזרום כמו שצריך.

הגיע למסעדה האהובה עליו, התיישב בה. רוזה, מכרתו משכבר הימים
התיישבה לידו. "יום רע" ספק שאלה, ספק טענה, והוסיפה אנחה
קטנה, כי היתה רגילה להיאנח, גם על דברים טובים.
"נו באמת, אני בטוחה שזה משהו שיוכל להסתדר. מחר או עוד שבוע
או עוד חודש או -" אמרה ונאנחה שוב, "טוב, אם להודות באמת - יש
דברים שלא מסתדרים וזהו."
"הבעיה אצלנו, המדענים, זה שאיננו מוכנים להכיר בזה. זה מגוחך
אבל נכון. ראית פעם מדען שרואה שתי נוסחאות ולא מנסה למצוא
בינהן קשר?"
רוזה נאנחה שוב, אולי כי הכירה מדען אחד, והספיק לה.

"אנטיפסטי, כרגיל?" שאלה.
"אולי משהו חיובי יותר?" שאל, עיניו מצועפות.