אני יושב על אדן החלון, מביט בעד הזגוגית והסורג על השמיים
האפורים של תחילת הסתיו, מביט בשקיעה המגיעה ממערב, צבעיה
נמרחים בין קרעי העננים האפורים, משירים טיפות אחרונות של אור.
אני מתבונן בטיפות הגשם הקטנות והסתוויות מתנפצות לרסיסים על
חלוני ועל אדמת הקיץ היבשה, מעלים ממנה ריח אבק צח ומתקתק של
מטר ראשון. אני מאזין לקול רשרוש העלים היבשים המתערבלים ברוח
הערב הקרירה על מרצפות המדרכה. אני מתבונן בילדים החוזרים מן
הגן, אוחזים בחוזקה בידי הוריהם לבל תשמטנה ותיקיהם הצבעוניים
על גבם. אני מתבונן בכל אלו ונשאב למחשבות.
דע לך שאין עצבות גדולה יותר מלשבת על אדן החלון בשעת ערב, ואם
הגעת לידי כך דע שעל ספו של מצב גרוע במיוחד אתה עומד. שכן
בדידותך גדולה ואתה מתבונן בחיים מגובה ומצד הדרך, מחכה שישאבו
אותך אליהם. מאזין לקול המכוניות ורוצה לנסוע איתן, מאזין לקול
משחק הילדים ורוצה להשתתף בו גם אתה, ובן רגע לבך מתמלא כולו
יאוש צורב.
אני יושב על אדן החלון, מתמלא ושוקע במחשבות ותהיות על אותה
אהבה חדשה שפוצחת בנפשי ומדירה שינה מעיניי, אותה אהבה שמתישה
את לבי אך גם מחיה אותו וממלאת אותו באושר ועונג לרגע אחד או
שניים - כשאני מצליח לברוח מתהום הדאגות וחששות המחר.
אני יושב וחושב ומתמלא פחד ודאגה - ומה אם לא יצלח גם הפעם? מה
אם לבי שוב ידחה ויושב ריקם, מוחזר אלי ריק מתוכן מלבד עצב
הדחייה וכאב היאוש? ומה אם שוב תלך לה לאחר, טוב יותר, ואאלץ
לצפות בכך כל יום מהצד, מעלה במחשבותי רק את הדברים הנוראים
והגרועים ביותר שיכולים להמצא ליד הדמיון? ומה אם לא אחשב את
צעדי כראוי ואותה ציפור נדירה תברח לה לקן מבין אצבעותי ותנטוש
את לבי המאוהב כשם שעשו רבות לפניה?
אכן, דבר קשה הוא להתחיל באהבה, שכן כשלבך ריק ממנה חושק אתה
בה עד לאבדן הדעת, אך כאשר היא מתחילה לבך מפוחד כילד נטוש
בליל גשם ואתה מאבד את חוט המחשבה וההגיון לטובת הפחד מן
החושך. אך אם תצלח את אותו חדר חשוך ולא נודע, או אז תבוא על
שכרך כפליים ותהפוך לאותו מאושר באדם שתמיד רצית, רק אם תצלח
את המערה בדבקות ואומץ - רק אז תבוא על שכרך.
ועד אותו רגע נהדר, לא נותר לך אלא לשקוע במחשבות מדאיגות,
למלא את עצמך בפחד חסר שחר ולפול לתהומות חדשים של אי-שפיות
שרק הדאגה יכולה לברוא.
דע לך ידידי, דבר נורא הוא לשבת על אדן החלון בעת שקיעה
סתווית.