והדבר שהכי בא לי לעשות עכשיו, מלבד לראותך
זה לבכות.
על כל הימים שהיינו, ויותר על הימים שלא היינו....
על כמה אני השתניתי למענך, וקיבלתי אותך כמו שאתה.
אתה שיקרת לי.
למרות שידעת את כל זה.
כמה התאמצתי, כמה רציתי...
מסתבר שלא כל מה שרוצים מקבלים, גם אם מתאמצים מאוד.
השאלה מה הרווחתי מכל הסיפור הזה?
מלב, כאב לב ודמעות, פחד ואפיסות כוחות מלהמשיך, רתיעה מכולם
ומעצמי, יאוש פנימי שאוכל את הכל, את כולי...
כלום.
שמחה לא הייתה לי, אהבה לא חוויתי, והתקווה שכן הייתה - התנפצה
מול עיני.

השאלה מה איתך?
איך זה משפיע עליך?
מפלרטט עם כל הבנות, מעשן עם חברים, מסנן אותי, דוחף אותי,
פוגע בי...

היית איתי בכלל?