יושבת לצידך, שקופה בעינייך,
נושקת לשפתייך ואתה לא מרגיש.
אולי רק כדי להזמין לי מעט
מהחום שמתגעגעת אליו כל כך.
מביטה למרחק, מתמתחת. כמעט ונוגעת ביופי.
נותנת לריקנות להכיל את כל כולי-כולי.
ריקנות שכזו יכולה לגדול רק מאהבה
ואני אותך אהבתי הרבה,
הרבה אחרי שאתה הפסקת.
מתוך רחם האבלה והרחמים אפרוץ
בשלל צבעיי קשת וגוונים נאים.
אתפרץ מקרום ההשתוקקות החולנית,
בכוחות מחודשים ובלב מחוזק.
ליבי התחספס, הצטלק והגליד לאומץ.
כמו חייל שחוזר מן הקרב מחושל ועייף,
המתחדש בראותו את סף דלת הבית.
העולם אכזר, העולם נהדר.
כי העולם הביא עליי אסון
והאסון הוליד ממני מופת.
כבר לא מתוקה, גם לא מרירה.
כבר לא ילדה, היום אני אישה.
יושבת לצידך, שווה בעיניך,
זורמת בעורקיך ואתה לא מרגיש,
מתפעל מהחום ומשיק שפתייך לשלי.
חזק. חזק. חזק.