אני אדליק עוד סיגריה להעביר דקות בנחת עם שיר ברקע,
מבלי לדעת מי יהיה הבא שיכנס בדלת ויסובב את הלילה 45 מעלות
בדיוק
כי זה לא הפנים כבר, זה מי שיגע ואז יישאר, עכשיו מעדיפה
שתלך,
כשהטלפון שוב יצלצל ברגע מפתיע שיהיה הדבר הכי מוכר מאז שפתחתי
את העיניים,
זה משחזר את עצמו מרגע לרגע, ואני מבינה שאני צריכה כביסה, עם
אקונומיקה חזקה, שאני רוצה שתפיץ לי ריח של חדש בכל מקום שרגלי
יגיעו אליו.
ואז לרגע אחד, הנשמה שלי מתפכחת ואני מבינה שעכשיו זאת אני ואף
אחד אחר
רק אני, הולכת, רק אני, עוזבת
ורק אני הולכת לשנות את הלילה הזה במאה שמונים מעלות.
ופה זה נהיה מצחיק, כי אני החלטתי לצחוק, אני לא צריכה לראות
שום שמץ של חיוך על שום פרצוף,
תני לי רק לשים משקפי שמש לרגע אחד, שלא יראו כמה המבט שלי
חודר.
אחרי זה, כבר יותר מאוחר, בוא תשב לידי, נאכל קצת ענבים ונלך
לישון, אפילו אל תשים עליי יד.