ועכשיו את פורשת כנפיים
ונוסקת אל בין השמיכות
אז גם אם טוב רק לבינתיים
לא היה עדיף כבר לחיות?
עכשיו את צועדת שמים
מנסה להגשים חלומות
וחיים ישנים בין ערביים
מדמדמים מול פני שחר זריחות
כן, את שורדת עדיין
ולא, אלו לא אשליות
את חייך בונה בידיים
יותר לא צריכה עוד תשובות
הגבר שנכנס לחיי, מביא עמו אבטיח מתחת לצל העץ, תה מבעבע
ממדורה קטנה שהדליק בעצמו, וחתלתולים חמודים שיודעים ליהנות
מהחיים כמו שרק פרא יודע, לא היה אוהב לשמוע "אני לא יודעת"
כתשובה לשאלות מסובכות או חופרות. בינתיים, הוא כבר לא בחיי,
כמו גם החתולים, המרפסת, עץ התותים, והצנוברים שנאכלו לארוחת
בוקר עם אבטיח אדום. ואני למדתי, שלא תמיד צריך תשובות.
ובחיים, בניגוד למחשבים - אולי עדיף בלי היגיון ולדעת תמיד.
סטלנות בלי לעשן לימדה אותי שהדרך לוקחת קדימה, בלי לשאול אותך
לרצונך. העולם לא מקשיב, עונה או מקיים את רשימת המכולת
המתוכננת בקפידה שלנו. לכן כדאי לתת לשלווה ולקול הסיטאר
להשתלט בנגינה עוטפת ומושלמת, ולוותר על כל שאלה של איפה ומתי,
להפסיק לתמוה היכן וכיצד, ולגמרי לגמרי לוותר על המדוע. איך
וכיצד - ייפרשו לאורך הדרך, ספונטנית, בלי צורך לדעת מראש, בלי
דיזיין ומחלקות ועמידה בלוחות זמנים ודיבוג ושחרור גרסאות.
איש, כמו שאתה לא יודע שום דבר בתקופה הזו בחייך, כמו שלא ידעת
לאמר שאותי אתה רוצה עכשיו - כך גם אני לא יודעת. וכמה זה טוב,
כמה זה טוב לא לדעת. כמה זה טוב לא להיות בשליטה על הכול,
להישאר דף חלק וקמאי, להישאר עם תום ילדות. להתגלגל על הדשא
שרק נקצץ, בלי שאלות, בעיקר בלי תשובות. |