שוב מסתכלת על תמונה שניצבת על הקיר
חושבת על הדברים שרק סיפרת לי...

לקחתי הכל כ"כ מובן מאליו,
לא ידעתי ולא רציתי לחוות ת'אהבה.
לא פחדתי פעם לאבד אותך, עכשיו זה מרגיש הרגשה משונה.
ורק מזה יצא פחד וקנאה.

האהבה שלך אליי הייתה כל כך טרייה, אני חושבת שלשנינו זו הייתה
הרגשה של בועה.

מאוחר יותר ישבנו הקשבנו לתקליטים אתה אמרת שלא תעזוב אותי
בחיים...

הכאב הזה עכשיו לגמרי הורג אותי הכל מיותר כבר חושבת שהכל
רגיל.

שום דבר לא משתנה אצלי, רק מחכה לגעת שוב בך  להרגיש אותך.
חשבתי שהכל נראה כמו בסרטים שאנחנו ממש כל כך מאוהבים.
אבל מרוב הפחד נעלמה לה האהבה ונדמה כאילו היה סתם הצגה.

הלוואי שהייתי אוהבת אותך כמו שאתה אהבת אותי אז,
כמו עכשיו אז הייתי מבינה שאתה שלי... ואני כולי שלך.

עכשיו שהכל כבר מאוחר אין דבר שיכול כבר להחזיר אותך, מנסה
לחיות את החיים בשלווה אבל כל דבר חדש שאני רק עושה.
אני לא מסוגלת לעשות בלי לחשוב עליך שאתה היית מתלהב מזה איתי
והיית יודע...

תמיד הסתכלת עליי בכזאת תשוקה ואני בידייך נתונה כמו בובה.
חשבתי כבר שתעבור שנה והכל כבר ייגמר. שאני אספר את החוויה
למישהו אחר. חשבתי פעם שאני לא בשבילך אהבת כל כך והייתי
אדישה.
אז למה ד'ה פאק אני מרגישה עצובה?

אתה היית זה שתמיד עודד אותי כשהייתי בודדה עד עכשיו זה נחרט
בראש שלי כשאמרת " אני אוהב אותך"
תמכת בלי סוף ואני בפנים כמו ריקה לא הרגשתי אהבה.
רק עכשיו אני מבינה את המשמעות של אותן מילים וכמה שהייתי
חשובה.