"מירוץ הקלנועיות ייערך בשעה שבע וחצי בבוקר בפארק הירוק
שבגבול המדיני מהמזרח. המעוניינים ייגשו להירשם בטלפון 0673718
".

זה נחמד להסתכל על אנשים במירוץ. הם כל כך מתאמצים, כמו עכברים
קטנים שמחפשים גבינה. במקרה הזה הם מחפשים בני זוג לברידג',
שכוחם עדיין בכתפיהם. אם יש להם מספיק קואורדינציה להשתמש במוט
ההילוכים ולהסתכל על הדרך בו זמנית הרי שהם מתאימים.
הייתי בפארק באותו זמן כדי לצלם לאוסף האישי. אחר כך חתכתי את
הפרצופים ועשיתי מהם פסיפס של זין גדול. את היצירה שלחתי
למוזיאון האמנות המחתרתי שברוטשילד, והם קיבלו את האתגר והציבו
את הזין שלי בתערוכה. הכל בשביל מודעות לויאגרה ויחסי מין בין
זקנים. ואולי פנטזיה מעוותת שעלתה במוחו של היוצר (לחלקם היה
חיוך על הפנים, ולרובם שיערות לבנות וקופצות או קרחות קטנות).
כשבשטחים פלסטינאים קטנים יבבו שאין להם בית, אחד מהחברים
היצירתיים שלי הלך לצלם. דמעות ניגרו וניגרו עד אשר הפלאש כבה.
לאחר מכן הוא הלך לעיירה מוכת הטילים שדרות. שם העדיף לצלם
חצרות של בתים, מפני שהילדים המוכים והאימהות בעלות הירכיים
התפוחים נדחפו לכל מקום. כאילו שמעולם לא ראו מצלמה.
יום לאחר המירוץ ראיתי מודעה:

"ציירים, פסלים וצלמים חובבניים המעוניינים להשתתף בתחרות
ולקבל פרס בסך 5,000 ש"ח יתייצבו בערב יום שישי הקרוב בכיכר
המרכזית שבדיזינגוף סנטר, מצוידים ביצירה המובחרת ביותר
שלהם".

רק מה, היצירה המובחרת ביותר שלי נמצאת במוזיאון. חשוב מאוד
לדעת כי אסור לחתום על הסכמים וחוזים, כי גם אם אתה קורא אותם,
לרוב בדף השלישי והעמוס האותיות רק חוזרות על עצמן. דיקלמתי את
החוזה, שעליו עמדתי לחתום, והמילים עדיין היו חסרות משמעות.
חתמתי עליו, והוא ניתק ממני את חמדתי.
נותרו לי יומיים לערוך פאר והדר, וליצוק שמן של שלמות לתוך
תמונה גדולת מימדים. מאגר הרעיונות מנסה לגרד שאריות משבוע
שעבר, והמצב הפיננסי, כידוע, לא מרקיע שחקים. יש ריח זיעה.
החבר היצירתי שלי היה אומר ברגע זה שכדאי לפרוש. לא בגלל הזמן
הקצר, אלא בגלל שלא אוכל לעשות שום דבר מועיל בכסף שבוודאי
ואקבלו. אני החלטתי לשמוע לקולו חסר הישות וויתרתי. בעזרת פיסת
עיתון ביררתי מי זכה. מסתבר שהתחרות הייתה תרמית, שקר וכזב;
המארגן שלה היה אנרכיסט שופע רעיונות שתכנן להפיצם בקרב אותה
אוכלוסייה אמנים, ובעזרתם להשתלט על מוסדות השלטון ולהכריז על
בזיזה מוחלטת וכאוס. אבל לקהל היו אוזניים, ואני דווקא הצטערתי
שלא הלכתי. קפיטליסטים מסריחים. בחמשת אלפים שקלים יכלו לקנות
בסך הכל שניים שלושה מקררים, ולאחסן בהם חסה וגזר שיכלו לאחסן
במקום אחר.

כשהלכתי לקנות לחם וחלב ראיתי גרפיטי מרוח על חלון הראווה הריק
של איזושהי חנות שנמכרה - 'שודדי הכנסיות מכים שנית'. חבל רק
שרשמו כנסיה עם קו"ף.