אתה קם כל יום עם הזריחה,
עונד על פנייך מסכה אחרת,
לובש את הלבוש הרגיל שעוד יזהו שזה אתה,
נקבוביות עורך צועקות לחופש,
לבך קשוח,
חיוכך מרוח כממרח שוקולד,
מתיימרת ללקק.
עכשיו לבשת את המסכה הזאת שאני אוהבת,
לא שאגת כמו אריה,
לא שרטת כמו חתול,
ניסית להרגיע , ניסית ללחוש,
אני רואה במבט שלך שאתה מצטער,
האחוזים של הסם עולים בדמך,
מעולם לא דיברנו ככה מאז,
מאז אותו רגע שלימדת אותי לא לאהוב,
עכשיו כמעולם כלום לא היה,
עכשיו כמעולם לא יהיה,
עכשיו התרוקנתי,
חייבת להתמלאות מחדש,
חייבת לזרוח, למרות שמחר תהיה עם פנים אחרות. |
