היא מתוסבכת ואני מאוהב בה, איך נפלתי לתוך התהום.
לא בצעדים זהירים, כאילו ליבי אינו רווי אכזבות ודרכיי לא היו
פתלתלות,
בבטחה צעדתי ונפלתי עמוק.
כן, קול לב שנשבר, עבר די זמן מאז הפעם האחרונה.
חשבתי שזהו, שנגמר, לא אדע עוד אהבה והחיים, לא סתם אומרים, הם
הפתעה.
מי האמין שהכרתי אותך עוד בתחילת ימיי נעורי כשצמח לי שפם
ושערות ברגליים שאוהב אותך, אוהב עד בלי די.
והיום שנינו כבר עשרים, פגשתי בך שוב לא מזמן ומאז אין יום
בלעדייך, יום שאינני איתך,
שאני מביט ונוגע ובעצם לא נוגע ,כי ליבך עוד חסום משברון לב
בעבר.
מה עולל לך אותו אחד, אני רואה בעינייך עוד אהבה אליו ואיך
קולך משתנה לרכות מלטפת כשאת מדברת עליו.
והזיכרונות היפים, את עודך זוכרת ומספרת בחום על לילות שביליתם
ואני לך מקשיב בשתיקה, בשקיקה, כמה גם אני לאותה אהבה.
וקולך, גם איתי יש בו אותו הרוך ובתוכי יודע שאת אוהבת אותי,
שומע את זה בין מילותייך.
איך את צוחקת כשאני מדבר על בית ומשפחה ולחלוק איתך דירה
וכשאמרתי לך אחרי שפגשת את אמא שלי לראשונה שלמחרת
הלכתי איתה לצורף.
ואחרי הצחוק, הבטת בי בשתיקה, כמו חשבת שאולי, אולי באמת יהיה,
זאת חידה.
כמו כוכבים בשמיים, כך אהבתנו, צפונה עוד בסודות כה רבים והיא
איננה נגלית ואנו סובבים סהרורים בלילות,
מבקשים להגיע אל סופן של דרכים אבודות.