יש לה שלושה חיוכים, לילדה. כל חיוך צופן בתוכו משהו אחר, חלק
אחר ממנה שהיא מגלה.

הראשון זה כשהיא פוגשת אנשים, כשהיא אומרת "שלום", היא עושה
זאת מכל הלב עם חיוך אמיתי בעיניים.
גם אם האדם שמולה מעלה בה זיכרונות לא נעימים, היא תאמר לו
``שלום`` ותחייך מהלב.
האדם שמולה יתמוגג מאושר - שזכרה אותו, שדיברה איתו ויותר מכל
שהתייחסה אליו בחום ונתנה בו מבטה.

החיוך השני מופיע כשהיא רוקדת. אז נדמה כאילו כל הגוף שלה
מחייך והיא קורנת מתוך החשכה של רחבת הריקודים.
כאילו היא עוברת בסערה מתום של ילדות לבגרות נעורים.
היא מפזזת ומזיזה כל איבר בגופה החטוב, מסובבת ראשים (ומבטים
מקנאים) ואין אחד שניסה לרקוד איתה והצליח, גם הטובים כשלו
ונפלו בשבי קסמיה.

ויש את החיוך השלישי, שהוא הכי מיוחד בעיניי, כי נדמה שהוא
שמור רק לי.
משום מה, כשהיא מביטה אלי אני מרגיש כאילו אני מבודד מהעולם
ואין עוד איש מלבדנו. חיוכה כל כך אמיתי ומרגיש כאילו הוא מגיע
מבפנים, ממקום ששמור רק לאוהבים.
וכשהיא מחייכת ככה אלי ואחר כך לפעמים גם מחבקת, אני עוצר
מעצמי מללחוץ את שפתיי לשפתיה ולתת לה להרגיש עד כמה שאני
אוהב.
במקום זאת, אני מחייך חזרה, עם עיניים בורקות, וכשהיא מחבקת
אני מושך כמה שאפשר ומרפה מהחיבוק בליטוף לאורך ידיה ואחיזתן
כשאני מביט בעיניה.
העיניים אומרות הכל, אז אין ספק שהיא יודעת שאני אוהב.
בינתיים אני נותן לזמן לחלוף.
לתעתע, ברגעים איתה, בין מציאות לחלום ואושר אינסופי ומקווה לא
להיאבד בסוף.